מחוץ למכונה הכלכלית:
על ביטקוין
מבוא
בחיבור זה נשתמש במבנה הכתוב בספר "סטנדרט הביטקוין" או "The Bitcoin Standard". הספר משתמש במקורות רבים, ובעזרתם מציג את היסטורית הכסף ועקרונות בתחום הכלכלה, כפי שהיא מוסברת באסכולה האוסטרית לכלכלה, שהוצגה לראשונה על ידי הכלכלן המפורסם קרל מנגר בשנת 1871.
הייחודיות של האסכולה האוסטרית, היא להציג את תחום הכלכלה כענף מהמדעים הטבעיים, בה האדם פועל בצורה אינדיבידואלית עם מטרות אישיות, להבדיל מהדרך המקובלת במדעים מדויקים, בה ניתן להגדיר הנחות קבועות ולהכליל את הפעילות של אנשים יחד כפעולות מדויקות שאפשר לחשב את התוצאה שלהם על ידי נוסחאות וסטטיסטיקה.
קיימים גם כתבים רבים של האסכולה האוסטרית המסבירים את ההיסטוריה מנקודת מבט כלכלית, כך שהיא מהווה תבנית להבנת סיבות ותוצאות של אירועים היסטוריים.
החיבור ממשיך את החיבורים הקודמים שנכתבו בעזרת התבניות של ריי דליו, המסבירים את הסטטוס הכלכלי הנוכחי, המונע מכמות גדולה של חוב. היום כאשר קיים הרבה חוב במונחים היסטוריים, אנחנו יכולים לצפות אירועים הגורמים לשברים במערכת הכלכלית העולמית, ולכן אנחנו מונעים לחקור אותם, ואיך בעבר התמודדו עם תקופות כאלו.
התבנית האוסטרית היא מצויינת כדי להבין את התקופה שאנו נמצאים בה, כיוון שהם כותבים עליה ומזהירים ממה שאנו חווים היום כבר במשך 150 שנים, מאז תקומת האסכולה. יחד עם זאת כלכלנים אוסטרים מפורסמים צפו את המשבר הגדול של שנות ה-30 של המאה הקודמת ועוד משברים רבים, מה שכלכלנים אחרים לא יכלו לצפות, בתקופות דומות לאלו שאנו חווים היום.
בספר סטנדרט הביטקוין, המבנה הוא כזה שמסביר תחילה את היסטוריית הכסף, שהתנקז במהלך ההיסטוריה, לפני אלפי שנים, לכך שזהב הוא כסף.
הספר ממשיך ומסביר למה זהו זהב שהוא כל כך מיוחד ומה חשוב בטכנולוגיה שאמורה לשמש ככסף טוב. הוא מסביר את ההבדלים בין התוצאות שמקבלים בחברה, כאשר משתמשים בכסף "טוב" ובכסף "לא טוב", ולאחר מכן משתמש באותה תבנית כדי להסביר על ביטקוין והחשיבות שלו היום.
לחיבור קוראים "מחוץ למכונה הכלכלית", מכיוון שחיבור זה הוא חיבור המשך לסדרה של חיבורים על המכונה הכלכלית, המתארים את המניעים הגורמים לכלכלה לקרוס, ואת הפוקוס הנדרש מחוסכים ומשקיעים בכלכלה היום.
מה זה כסף
כסף הוא טכנולוגיה אשר נולדה מצורך של משתתפים בכלכלה, הסוחרים אחד עם השני. טכנולוגיה זו באה לפתור את בעיית "תיאום הרצונות". בעיית תיאום הרצונות מתעוררת כאשר שני משתתפים בכלכלה מייצרים דברים שונים אחד מהשני, אך משתתף אחד לא צריך את מה שהאחר מייצר, בזמן שהאחר כן צריך ורוצה לסחור איתו.
לדוגמא, משתתף אחד מגדל תפוחים והאחר מגדל בקר. מגדל התפוחים מעוניין לקנות בקר, אך מגדל הבקר לא מעוניין בתפוחים. או כאשר לדוגמא, מגדל התפוחים מעוניין לקנות בית בעזרת התפוחים שלו, קנית הבית מצריכה אגירה של הרבה תפוחים מכיוון שנדרשת הרבה יותר עבודה בבניית בית מאשר גידול תפוח אחד, אז מדובר בכמות עצומה של תפוחים כך שעד שמגדל התפוחים יגיע לכמות התפוחים הנדרשת, הם ירקבו לו.
פעולת המסחר המתנהלת כך שסחורה מוחלפת בעד סחורה אחרת, נקראת "סחר חליפין" או "barter". פעולה זו התרחשה בתקופה מסוימת בהיסטוריה, ככל הנראה בכלכלות קטנות עד 150 משתתפים, ובקהילות בהן משתתפים מכירים וסומכים אחד על השני. אך היא לא מתאימה בכלכלות גדולות, בדומה להיום, בהן יש מספר רב של משתתפים שלא מכירים, וכעיקרון לא מחוייבים לסמוך אחד על השני.
מתוך בעיות אלה, התעוררה טכנולוגיית הכסף.
באופן טבעי המשתתפים בכלכלה בחרו סחורה בשוק שהם אוגרים, מכיוון שהם חושבים שאחרים יסכימו לקבל אותה בעתיד בתמורה לסחורות אחרות.
ההיסטוריה מראה שסחורה זו צריכה להיות סחורה נזילה ביותר, על מנת שתהיה יכולת למכור את התוצרים שלהם בתמורה לסחורה זו בכל רגע נתון.
הסחורה הנזילה ביותר שהמשתתפים בוחרים כדי לשמר את עבודתם נקראת "כסף".
ההבדל בין סחורה לכסף, היא שכסף נרכש לא כדי לצרוך אותו על מנת ליצור תוצרים ומוצרים כמו סחורות, אלא בשביל פעולת שימור הערך הכלכלי בלבד ולאחר מכן להימכר עבור סחורות אחרות.
בנוגע להשקעות, הן גם נקנות על מנת לייצר הכנסה או לשמור ערך ולא על מנת לייצר איתן משהו אחר, אך הן שונות מכסף ב3 תכונות:
1. השקעות מציעות תשואה, שכסף לא מציע.
2. השקעות נלוות בסיכון של כשלון כאשר כסף אמור להציע הכי פחות סיכון.
3. השקעות הן פחות נזילות מכסף, והן מצריכות עלויות מסחר גדולות בכל פעם שמזיזים אותן.
תכונות אלו יכולות לעזור לנו להבין למה תמיד תהיה דרישה לכסף, ולמה להחזיק השקעות לא יכול אף פעם להחליף לגמרי את האחזקה בכסף.
בני האדם חיים באופן תמידי בחוסר ודאות מסוים, והם אף פעם לא יכולים לדעת מתי הם יצטרכו כח קניה, ולכן זה היגיון פשוט בתרבויות שונות, להחזיק כח קניה מסויים בכסף, כיוון שזה המוצר הנזיל ביותר, המאפשר למשתתפים להנזיל בכל רגע שיצטרכו.
הכלכלן האוסטרי המפורסם קרל מנגר כתב על כסף יעיל - "הקלות בה סחורה נמכרת, ללא איבוד מהערך, היא הסחורה הטובה ביותר לשמש ככסף".
אין חוק המוגדר כעיקרון מה צריך או לא צריך לשמש ככסף. כל אחד הבוחר לרכוש דבר, אך לא לרכוש אותו כשלעצמו, אלא עם המטרה של להחליף אותו בתמורה לדבר אחר, כביכול מייצר לעצמו כסף, בין אם זה מעשה נכון או לא נכון.
במהלך ההיסטוריה הרבה דברים שימשו ככסף, המתכות זהב וכסף כמוכרים ביותר, אבל גם נחושת, צדפות, סלעים, מלח, בקר, נייר ממשלתי, אבנים יקרות ואפילו אלכוהול וסיגריות בנסיבות מסוימות שימשו ככסף.
היום אנשים משתמשים לרוב בנדל״ן ונכסי חוב כדי לחסוך כסף.
בחירות של אנשים הן סובייקטיביות, ואין נכון ולא נכון לבחירות של כסף, אבל לבחירות כן יש השלכות.
הקלות שסחורה נמכרת ללא איבוד מהערך המקורי, יכולה להבחן על ידי השאלה, כמה המאפיינים של הסחורה עונים על בעיית תיאום הרצונות ביחס לשלושה עקרונות:
1. מכירות בסדרי גודל שונים (במכירות - הכוונה היא לקלות שניתן למכור את הדבר).
2. מכירות במימד המרחב.
3. מכירות במרחב הזמן.
מכירות בסדרי גודל שונים מאפשרת לעשות עסקאות גדולות וקטנות, ומכירות במימד המרחב מאפשרת לנייד את הכסף למרחקים גדולים. הרבה סחורות יכולות לשמש את מאפיינים אלו ככסף. אלו הופכים את הכסף להיות אמצעי חליפין.(או "medium of exchange").
אך זה האלמנט השלישי, מכירות במרחב הזמן, שהיא החשובה ביותר. היכולת של הסחורה לשמר ערך אל העתיד, היא האלמנט המאפשר למשתתף לאחסן בה ערך. זהו הופך את הכסף להיות אמצעי לשימור ערך.(או "store of value")
המשתתפים בשוק יחסכו "כסף", עד שיגיע זמן שהם מעריכים או צריכים יותר סחורה אחרת בשוק, כדי שיסכימו להחליף את הכסף שלהם בתמורה לסחורה זו.
כסף פרימיטיבי שקל לייצר אל מול כסף שקשה לייצר
אנחנו למדים מההיסטוריה, שהסחורה שנבחרת ככסף צריכה להיות עמידה ובלתי ניתנת להריסה. והיא גם צריכה להיות ניידת כדי שיהיה ניתן להזיז אותה בקלות ממקום למקום. כך הכסף ניתן לשימוש במימד הפיזי.
התכונה החשובה ביותר ההופכת סחורה לכסף טוב במרחב הזמן, היא המגבלה בכמות הסחורה בשוק. מגבלת הסחורה בשוק גורמת לכך שהכסף יהיה כסף טוב במרחב הזמן, כי המשתתפים מרגישים ביטחון להחזיק סחורה זו, עד שיצטרכו סחורה או תוצר אחר מהשוק.
סחורה אשר קל לייצר אותה, מתמרצת את המשתתפים בשוק לייצר כמה שיותר ממנה במידה והיא משומשת ככסף.
המשתתפים בשוק, שיכולים לייצר סחורה זו בקלות, יעשו זאת, ויעדיפו לקנות סחורות אחרות בשוק שקשה יותר לייצר, ובכך יגרמו לעצמם להתעשר בסחורות שהשוק כן מעריך וצריך.
כאשר סחורה שקשה לייצר אותה, משומשת ככסף, היא מעודדת את המשתתפים לחסוך ולחשוב על פרויקטים בטווח הרחוק שלוקחים יותר זמן.
בזמן שמשתתפים מסוימים מייצרים את הכסף בקלות, הם גורמים למשתתפים האחרים לא לסמוך על סחורה זו, והם מעודדים אותם לחשוב בטווח קצר יותר ולבזבז את הכסף שלהם מהר, לפני שיאבד מערכו.
תכונות אלו הן מסקנות שנאספו מהסתכלות על כלכלות שונות מההיסטוריה. לדוגמא כלכלות שבחרו כסף "פרימיטיבי", כמו מלח, צדפות וחרוזים מזכוכית לדוגמא, נאלצו להתמודד עם תקופה בה משתתפים בכלכלה היו מוצאים דרך להשיג את הסחורות האלה ללא מאמץ, ובהמשך היו רוכשים בעזרת סחורות אלה את כל שאר התוצר בעל הערך בכלכלה.
לעומת זאת, כאשר סחורות אשר קשה להשיג אותן נבחרו ככסף, הן עודדו תכנון לטווח רחוק וצמיחה מרובה בכלכלות אלו. המשתתפים בכלכלה לא היו עסוקים לחשוב על מה הם צריכים לקנות כדי לא להפסיד את כספם. במקום זאת, יכלו להעסיק את עצמם בחשיבה על העתיד הרחוק ולבצע תכנון ארוך זמן. דוגמא לסחורות כאלו היא מתכות כמו זהב וכסף, כאשר זהב הוא הסחורה הקשה ביותר למציאה ולאחר מכן כסף.
יחס המלאי לזרימה - ניתן למדוד את מוגבלות הסחורה בעזרת חישוב היחס בין כמות הסחורה שכבר קיימת למסחר(המלאי), אל מול הכמות החדשה של הסחורה המצטרפת אל השוק(הזרימה) בפרק זמן מסוים. או בקצרה היחס בין המלאי לזרימה(stock to flow). ככל שיחס זה גבוה יותר הוא מעיד על כך שהסחורה מוגבלת יותר.
מתכות ככסף
ככל שהיכולת של בני האדם לייצר סחורות וטובין נהפכה למתוחכמת יותר, השימוש במתכות גדל. הרבה מתכות החלו להיווצר בכמויות גדולות יותר, מה שאפשר להן להיות נזילות מאוד וכך מתאימות לשמש כסחורות מוניטריות(ככסף).
הצפיפות הגבוהה והשווי הגבוה של המתכות הפך את ההתניידות שלהם לקל יותר מאשר עם מלח או בקר לדוגמא.
תחילה מתכות אלו היו נמדדות ונמכרות בהתאמה למשקל שלהם, אבל עם הזמן, ככל שהתקדמנו בתחום המטלורגיה, נפתחה האפשרות לטבוע את המתכות ולייצר מהן מטבעות פורמליים, וכך לשווק אותם בהתאמה למשקל שלהם.
מאחר ונוצר סטנדרט, הוא הפך את הבעיה לפשוטה הרבה יותר ומנע מהמשתתפים להיות חייבים להעריך בכל עסקה את שווי הסחורות המוחלפות.
יחס המלאי לזרימה העילאי של המתכות, אל מול צורות אחרות של כסף כמו מלח, בקר או צדפות, הוא זה שהביא לעלויונותו ככסף, והבחירה בו על ידי השווקים באופן טבעי.
מעבר לטכנולוגיות אלו ככסף לא נחקק על ידי ממשלה, או גורם מרכזי, אלא קרה כתוצאה מהתמריץ של המשתתפים בכלכלות השונות לתעל את יכולתם הכלכלית לשמר את ערך עבודתם.
טכנולוגיות אלו, בתחום הכסף, הביאו יכולת אדירה בכלכלות באירופה שיצרו סטנדרט ויכולת לסחור בין מדינות שונות. זהו הכסף שאפשר את תחילתה של הגלובליזציה ברומא העתיקה, במהפכת הרנסנס ואל תוך המהפכה התעשייתית.
זהו זהב, הנבדל משאר המתכות, שנבחר כסטנדרט הבלתי מעורער לשמש ככסף בקרב הרוב, יותר מאשר כל מתכת אחרת. הסיבה לכך היא יחס המלאי לזרימה הגבוה שלו אל מול כל מתכת וסחורה אחרת.
עם הזמן בני האדם מתקדמים בהמצאות הטכנולוגיות שלהם וביכולת שלהם להוציא משאבים מאדמת כדור הארץ, אך אפילו עם החידושים במאה האחרונה, ניתן לראות את יחס המלאי לזרימה של זהב שהוא לא משתנה, ונשאר בקירוב לממוצע ייצור של 1.5% זהב חדש בשנה, ואף פעם לא עולה מעל 2.5%:
כאשר הדרישה לסחורה מסוימת עולה, היא גורמת לעליה במחיר, המעודדת את המשתתפים בכלכלה לנסות להשיג יותר מסחורה זו, וזמנית יכולה לגרום לעלייה בתזרים החדש של הסחורה מה שמוריד את יחס המלאי לזרימה.
המעניין בנוגע למתכות המוניטריות הוא שלא משנה כמה דינמיקה זו השפיעה על המחיר, בסופו של דבר היא הגיע לאיזון, וגרמה למי שניסה לנצל את השינויים במחיר לטובתו, להפסיד ערך כלכלי.
אלו שבחרו במתכת העליאית ביותר לשימור ערך, זהב, בשל יחס המלאי לזרימה הגבוה שלו, הם אלו שהצליחו לשמר את ערך עבודתם בצורה הבטוחה והיעילה ביותר לאורך זמן. ניתן לראות את יחס המלאי לזרימה העילאי של זהב לעומת סחורות אחרות בדיאגרמה הבאה:
יוון העתיקה ורומא
ניתן לראות מקרים רבים בהיסטוריה בהן זהב שומש כאמצעי חליפין ושימור ערך, ממהפכת הרנסנס באירופה, האימפריה הרומית ולראשונה לפני 2500 שנה ביוון העתיקה.
לראשונה זהב נטבע על ידי השליט היווני הקרוי קרואיסוס(או "Croesus"), ששלט על ממלכת לידיה(או "Lydia").
השימוש בזהב יצר סטנדרט למסחר, ואפשר למשתתפים לשמר ערך אל העתיד.
יחד עם זאת נטבעו גם כסף ונחושת. זהב היה משומש כאמצעי לשימור ערך, כסף היה משומש כאמצעי חליפין לעסקאות קטנות, ונחושת גם כאמצעי חליפין לעסקאות אפילו קטנות יותר. אך חישוב היחסים ביניהם היה מורכב, יחד עם פעולות של השליטים שבאו לאחר קרואיסוס, שניצלו את מעמדם על מנת להפחית את כמות המתכות במטבעות, כדי לממן מלחמות והוצאות אחרות של האימפריה, מה שגרם להעברת ערך כלכלי מידיהם של הנתינים בממלכה אל ידה של הממלכה.
השליט הרומאי יוליוס קיסר טבע את מטבע הזהב "אוריאוס"(או "Aureus"), אשר הכיל 8 גרם של זהב, והתקבל על ידי משתתפים רבים באירופה ובאגן ים התיכון, מה שהגדיל את היקף המסחר וההתמקצעות בתחומים שונים של המשתתפים בעולם הישן.
יציבות כלכלית נמשכה במשך 75 שנים, אפילו לאחר התנקשות השליט, שהובילה לעלייתו של אוגוסטוס שראה את הרפובליקה הופכת לאימפריה.
השגשוג נמשך עד עלייתו של השליט נירו("Nero"), שהיה השליט הראשון שהתחיל את הרגל קיצוץ המטבעות(או "coin clipping"), בו הנתינים היו נקראים לממלכה על מנת לטבוע מחדש את המטבעות שלהם אל מטבעות המכילים פחות זהב וכסף.
הוא עשה זאת כדי להעביר זהב מהנתינים אל הממכלה, על מנת שיוכל להגדיל את הוצאות הממלכה.
אמנם לנתינים הייתה את אותה כמות נומינלית(מספרית) של מטבעות אך עם פחות זהב.
לראשונה זהב נטבע על ידי השליט היווני הקרוי קרואיסוס(או "Croesus"), ששלט על ממלכת לידיה(או "Lydia").
השימוש בזהב יצר סטנדרט למסחר, ואפשר למשתתפים לשמר ערך אל העתיד.
יחד עם זאת נטבעו גם כסף ונחושת. זהב היה משומש כאמצעי לשימור ערך, כסף היה משומש כאמצעי חליפין לעסקאות קטנות, ונחושת גם כאמצעי חליפין לעסקאות אפילו קטנות יותר. אך חישוב היחסים ביניהם היה מורכב, יחד עם פעולות של השליטים שבאו לאחר קרואיסוס, שניצלו את מעמדם על מנת להפחית את כמות המתכות במטבעות, כדי לממן מלחמות והוצאות אחרות של האימפריה, מה שגרם להעברת ערך כלכלי מידיהם של הנתינים בממלכה אל ידה של הממלכה.
השליט הרומאי יוליוס קיסר טבע את מטבע הזהב "אוריאוס"(או "Aureus"), אשר הכיל 8 גרם של זהב, והתקבל על ידי משתתפים רבים באירופה ובאגן ים התיכון, מה שהגדיל את היקף המסחר וההתמקצעות בתחומים שונים של המשתתפים בעולם הישן.
יציבות כלכלית נמשכה במשך 75 שנים, אפילו לאחר התנקשות השליט, שהובילה לעלייתו של אוגוסטוס שראה את הרפובליקה הופכת לאימפריה.
השגשוג נמשך עד עלייתו של השליט נירו("Nero"), שהיה השליט הראשון שהתחיל את הרגל קיצוץ המטבעות(או "coin clipping"), בו הנתינים היו נקראים לממלכה על מנת לטבוע מחדש את המטבעות שלהם אל מטבעות המכילים פחות זהב וכסף.
הוא עשה זאת כדי להעביר זהב מהנתינים אל הממכלה, על מנת שיוכל להגדיל את הוצאות הממלכה.
אמנם לנתינים הייתה את אותה כמות נומינלית(מספרית) של מטבעות אך עם פחות זהב.
נפילת כלכלת רומא 54-305 לספריה
תחת שליטתו של נירו, רומא היתה מספקת אוכל חינם לנתינים שחיו ברומא, הצבא הורחב והוצאות גדלו.
כל עוד רומא יכלה לכבוש שטחים חדשים ולבזוז מהם את העושר שלהם, היא יכלה לנהל את האימפריה. אך כאשר נגמרו השטחים לכבוש, הם היו צריכים מקור מימון חדש.
נירו, אשר שלט בין השנים 54-68 לספירה, מצא פתרון בדומה לפתרון של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לבעיה של אמריקה לאחר מלחמת העולם הראשונה, להוריד את עול החוב של הממשלה על ידי פיחות המטבע, כך יכל להוריד בבת אחת את השכר הריאלי של עובדים, ולספק מימון להוצאות ממשלתיות אחרות.
כמות הזהב במטבע אוריאוס ירדה מ-8 גרם ל-7.2 גרם, מה שסיפק פתרון זמני אך החל סדר של אירועים, מחזורים הרסניים אשר ממנפים את עצמם, של כעס רב בקרב הנתינים, בקרת מחירים, פיחות ערך במטבעות ועליות מחירים.
לאחר מכן עוד שליטים פיחתו את ערך המטבע. כך שכמה דורות בודדים לאחר מכן, נאלצו להתמודד עם השליט דיוקלטיאנוס(284-305 לספירה) שהציג מטבע חלופי בעל 4.5 גרם של זהב.
פיחות ערך המטבע הרומאי, יחד עם הבקרה על מחירים, ביטלו תמריצי עבודה וייצור מהמשתתפים בכלכלה, המשכורות הפכו לנמוכות מידי על מנת לתחזק חיים ממוצעים ברומא.
עם הזמן משתתפים החלו לצאת מרומא אל הפרברים על מנת להיות בלתי תלויים, מה שהוריד אפילו עוד את המיסוי, וגרם לשליטים הרומאים להפחית עוד את ערך המטבעות.
כך לאט לאט, רומא ירדה ביכולתה לממן את הצבא והתשתיות הגדולות שפיתחה, מה שהוביל לקריסתה של האימפריה על ידי הברברים הגרמנים.
כל עוד רומא יכלה לכבוש שטחים חדשים ולבזוז מהם את העושר שלהם, היא יכלה לנהל את האימפריה. אך כאשר נגמרו השטחים לכבוש, הם היו צריכים מקור מימון חדש.
נירו, אשר שלט בין השנים 54-68 לספירה, מצא פתרון בדומה לפתרון של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לבעיה של אמריקה לאחר מלחמת העולם הראשונה, להוריד את עול החוב של הממשלה על ידי פיחות המטבע, כך יכל להוריד בבת אחת את השכר הריאלי של עובדים, ולספק מימון להוצאות ממשלתיות אחרות.
כמות הזהב במטבע אוריאוס ירדה מ-8 גרם ל-7.2 גרם, מה שסיפק פתרון זמני אך החל סדר של אירועים, מחזורים הרסניים אשר ממנפים את עצמם, של כעס רב בקרב הנתינים, בקרת מחירים, פיחות ערך במטבעות ועליות מחירים.
לאחר מכן עוד שליטים פיחתו את ערך המטבע. כך שכמה דורות בודדים לאחר מכן, נאלצו להתמודד עם השליט דיוקלטיאנוס(284-305 לספירה) שהציג מטבע חלופי בעל 4.5 גרם של זהב.
פיחות ערך המטבע הרומאי, יחד עם הבקרה על מחירים, ביטלו תמריצי עבודה וייצור מהמשתתפים בכלכלה, המשכורות הפכו לנמוכות מידי על מנת לתחזק חיים ממוצעים ברומא.
עם הזמן משתתפים החלו לצאת מרומא אל הפרברים על מנת להיות בלתי תלויים, מה שהוריד אפילו עוד את המיסוי, וגרם לשליטים הרומאים להפחית עוד את ערך המטבעות.
כך לאט לאט, רומא ירדה ביכולתה לממן את הצבא והתשתיות הגדולות שפיתחה, מה שהוביל לקריסתה של האימפריה על ידי הברברים הגרמנים.
מקור: Jesse Myers's Monetary Bizzaro World
לעומת מערב רומא שקרסה לידי הברבריזם, הצד המזרחי של האימפריה שימר את ערך המטבעות, וכך האימפריה המשיכה לפעול במזרח לעוד שנים ארוכות, כאשר למשתתפים יש תמריצים כלכליים ודרך לשמר את עבודתם, מה שאפשר תשלום מיסים יעיל וציוויליזציה פרודוקטיבית.
אנחנו רואים מההיסטוריה שעל מנת לקיים ציוויליזציה פרודוקטיבית עם תמריצים כלכליים, יש צורך בשימוש באמצעי חליפין שיכול לשמר ערך במרחב הזמן.
הזהב אפשר למשתתפים בכלכלה לחסוך ולתכנן פרויקטים ארוכי טווח ולהשקיע בצמיחתה של האימפריה. כך האימפריה הצליחה להקים את הכלכלה הגדולה ביותר בהיסטוריה הכתובה.
כאשר האימפריה ירדה מסטנדרט הזהב, לאט ובשיטתיות היא ביטלה את התמריצים שפעם גרמו לאימפריה לשגשג.
לעומת מערב רומא שקרסה לידי הברבריזם, הצד המזרחי של האימפריה שימר את ערך המטבעות, וכך האימפריה המשיכה לפעול במזרח לעוד שנים ארוכות, כאשר למשתתפים יש תמריצים כלכליים ודרך לשמר את עבודתם, מה שאפשר תשלום מיסים יעיל וציוויליזציה פרודוקטיבית.
אנחנו רואים מההיסטוריה שעל מנת לקיים ציוויליזציה פרודוקטיבית עם תמריצים כלכליים, יש צורך בשימוש באמצעי חליפין שיכול לשמר ערך במרחב הזמן.
הזהב אפשר למשתתפים בכלכלה לחסוך ולתכנן פרויקטים ארוכי טווח ולהשקיע בצמיחתה של האימפריה. כך האימפריה הצליחה להקים את הכלכלה הגדולה ביותר בהיסטוריה הכתובה.
כאשר האימפריה ירדה מסטנדרט הזהב, לאט ובשיטתיות היא ביטלה את התמריצים שפעם גרמו לאימפריה לשגשג.
שוב זהב עולה - 1250 - 1914
לאחר נפילת רומא בסביבות 400 לספירה, כמעט אלף שנים של ברבריזם שלטו באירופה, הזהב היה מוחזק בידי השליטים הפיאודלים, כאשר אין למשתתפים בכלכלה דרך לשמר ערך כלכלי עם הזמן ואין להם יכולת להעביר את עבודתם לדורות הבאים.
עד שבשנת 1250 אנחנו יכולים לראות שוב את השימוש בזהב בעיר פירנצה שבאיטליה.
עם הצמיחה בשגשוג הפוליטי, מדעי, אינטלקטואלי ותרבותי בעיר פירנצה, ערים אחרות החלו להעתיק אותה וליישם שוב סטנדרט זהב, לדוגמא העיר ונציה או עוד עשרות ומאות ערים שהחליטו גם לעשות כך בעקבות פירנצה וונציה, לאחר מכן.
השימוש הרחב שוב בזהב ובכסף באירופה ובמקומות שונים בעולם, הביאו שוב לכלכלה רחבה, המתמרצת את המשתתפים לתכנן ולהעריך יותר את העתיד, ולהגדיל את חלוקת העבודה ובכך להביא למהפכת הרנסנס ולמהפכה התעשייתית.
חלוקת העבודה היא עיקרון המוסבר בספרו של מי שנקרא אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית', המתאר את ההגדלה המשמעותית בתפוקה, בכלכלה מרובת משתתפים לעומת כלכלה עם פחות משתתפים.
"חלוקת העבודה מצמצמת את תפקידו של הפועל לכדי פעולה פשוטה אחת שרק אותה הוא מבצע, דבר שמשפר מאוד את מיומנותו בביצוע הפעולה, וכך גם את תפוקתו. שנית, זמן רב מתבזבז לפועל שעובר בין פעולה לפעולה אחרת - זמן זה נחסך עם יישום עקרון חלוקת העבודה, כאשר הפועל מבצע פעולה אחת במקום אחד. סיבה שלישית היא, לטענת סמית', שפועל שכל תשומת לבו נתונה למטרה אחת ויחידה, עשוי למצוא שיטות קלות, נוחות ומהירות יותר להשגת מטרתו ואף ליצור מכונות שיקלו ויקצרו את עבודתו."
במהפכת הרנסנס, כאשר הייתה קיימת דרך לחסוך כסף ולסחור שוב, המקובלת על ידי הרבה אנשים, היא אפשרה לכלכלה לצמוח ולהיות מרובת משתתפים, כך שכל פועל בכלכלה יכול להתמקצע ולבצע עבודה קטנה בלבד.
גודל שיתוף הפעולה, בין כמות אדירה של אנשים, הביא להמצאות רבות וחדשניות שעזרו להרים את רמת החיים של האנשים ולהוביל בסופו של דבר אל המהפכה התעשייתית.
הרי כאשר אנשים פועלים בתור אינדיבידואלים, הם לא יכולים לייצר בכמויות גדולות, וכשאין להם דרך לחסוך, הם לא יכולים לחשוב על העתיד הרחוק ולתכנן פרויקטים בסדרי גודל משמעותיים אשר יביאו לשינוי בעל ערך ברמת החיים.
שלוש המצאות קריטיות במאה ה-19, עזרו בביסוסו של סטנדרט הזהב אפילו עוד יותר והן הטלגרף, הרכבות ומכבש הדפוס.
המצאות אילו עזרו בנייודו של הזהב, ובתיאום רחב בין בנקים, יחד עם השימוש בזהב כניירות וצ׳קים במקום להעביר אותו פיזית ממקום למקום בכל עסקה. מה שעזר להפוך את הזהב לאמצעי חליפין טוב יותר בעסקאות בסדרי גודל שונים.
כאשר הזהב ביסס את עליונותו גם כאמצעי חליפין במסחר בסדרי גודל שונים, הוא גרם לכלכלות שאימצו סטנדרט של מתכת הכסף כאמצעי מוניטרי, לאבד ערך עצום מול אילו שבחרו בזהב.
כך מדינות כמו סין והודו ירדו בכוחם הכלכלי אל מול מדינות אירופה שבחרו בסטנדרט הזהב העילאי בשל היותו אמצעי חליפין המשמר ערך במימד הזמן.
בהסתכלות לאחור נראה שעד היום המערב נהנה מהעליונות הכלכלית שהשיג על ידי בחירת נכס מוניטרי עילאי לפני מאות שנים.
דיאגרמה המראה את ירידת ערכו של המתכת כסף מול הזהב, כאשר גדלה השימושיות בזהב על ידי הפיכתו לנייד:
עד שבשנת 1250 אנחנו יכולים לראות שוב את השימוש בזהב בעיר פירנצה שבאיטליה.
עם הצמיחה בשגשוג הפוליטי, מדעי, אינטלקטואלי ותרבותי בעיר פירנצה, ערים אחרות החלו להעתיק אותה וליישם שוב סטנדרט זהב, לדוגמא העיר ונציה או עוד עשרות ומאות ערים שהחליטו גם לעשות כך בעקבות פירנצה וונציה, לאחר מכן.
השימוש הרחב שוב בזהב ובכסף באירופה ובמקומות שונים בעולם, הביאו שוב לכלכלה רחבה, המתמרצת את המשתתפים לתכנן ולהעריך יותר את העתיד, ולהגדיל את חלוקת העבודה ובכך להביא למהפכת הרנסנס ולמהפכה התעשייתית.
חלוקת העבודה היא עיקרון המוסבר בספרו של מי שנקרא אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית', המתאר את ההגדלה המשמעותית בתפוקה, בכלכלה מרובת משתתפים לעומת כלכלה עם פחות משתתפים.
"חלוקת העבודה מצמצמת את תפקידו של הפועל לכדי פעולה פשוטה אחת שרק אותה הוא מבצע, דבר שמשפר מאוד את מיומנותו בביצוע הפעולה, וכך גם את תפוקתו. שנית, זמן רב מתבזבז לפועל שעובר בין פעולה לפעולה אחרת - זמן זה נחסך עם יישום עקרון חלוקת העבודה, כאשר הפועל מבצע פעולה אחת במקום אחד. סיבה שלישית היא, לטענת סמית', שפועל שכל תשומת לבו נתונה למטרה אחת ויחידה, עשוי למצוא שיטות קלות, נוחות ומהירות יותר להשגת מטרתו ואף ליצור מכונות שיקלו ויקצרו את עבודתו."
במהפכת הרנסנס, כאשר הייתה קיימת דרך לחסוך כסף ולסחור שוב, המקובלת על ידי הרבה אנשים, היא אפשרה לכלכלה לצמוח ולהיות מרובת משתתפים, כך שכל פועל בכלכלה יכול להתמקצע ולבצע עבודה קטנה בלבד.
גודל שיתוף הפעולה, בין כמות אדירה של אנשים, הביא להמצאות רבות וחדשניות שעזרו להרים את רמת החיים של האנשים ולהוביל בסופו של דבר אל המהפכה התעשייתית.
הרי כאשר אנשים פועלים בתור אינדיבידואלים, הם לא יכולים לייצר בכמויות גדולות, וכשאין להם דרך לחסוך, הם לא יכולים לחשוב על העתיד הרחוק ולתכנן פרויקטים בסדרי גודל משמעותיים אשר יביאו לשינוי בעל ערך ברמת החיים.
שלוש המצאות קריטיות במאה ה-19, עזרו בביסוסו של סטנדרט הזהב אפילו עוד יותר והן הטלגרף, הרכבות ומכבש הדפוס.
המצאות אילו עזרו בנייודו של הזהב, ובתיאום רחב בין בנקים, יחד עם השימוש בזהב כניירות וצ׳קים במקום להעביר אותו פיזית ממקום למקום בכל עסקה. מה שעזר להפוך את הזהב לאמצעי חליפין טוב יותר בעסקאות בסדרי גודל שונים.
כאשר הזהב ביסס את עליונותו גם כאמצעי חליפין במסחר בסדרי גודל שונים, הוא גרם לכלכלות שאימצו סטנדרט של מתכת הכסף כאמצעי מוניטרי, לאבד ערך עצום מול אילו שבחרו בזהב.
כך מדינות כמו סין והודו ירדו בכוחם הכלכלי אל מול מדינות אירופה שבחרו בסטנדרט הזהב העילאי בשל היותו אמצעי חליפין המשמר ערך במימד הזמן.
בהסתכלות לאחור נראה שעד היום המערב נהנה מהעליונות הכלכלית שהשיג על ידי בחירת נכס מוניטרי עילאי לפני מאות שנים.
דיאגרמה המראה את ירידת ערכו של המתכת כסף מול הזהב, כאשר גדלה השימושיות בזהב על ידי הפיכתו לנייד:
* בריטניה היא הראשונה שאימצה את סטנדרט הזהב המודרני ב-1717, תחת הנחייתו של הפיזיקאי המפורסם סר אייזק ניוטון, ששירת אז את ממשלת בריטניה כשופט וכממונה על המטבעה המלכותית(Master of the Mint), בין יתר תרומותיו הגדולות לאנושות.
1870 - 1914 - העידן היפה
סטנדרט הזהב אפשר את היכולת לצבור הון על מנת לממן את המהפכה התעשייתית. הוא אפשר מסחר גלובלי כאשר מספר רב של מדינות באירופה מאמצות את סטנדרט הזהב.
לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה, בשנת 1871, הוצהרה בדיעבד באירופה תקופה הנקראת "תקופת בל אפוק"(בצרפתית: Belle epoque - העידן היפה), תקופה הנחשבת והמיוחסת לסטנדרט הזהב בה יותר מ-50 מדינות, כל מעצמות אירופה הכוללות גם את ארצות הברית, נמצאות על סטנדרט הזהב.
דיאגרמה של המדינות שאימצו את סטנדרט הזהב:
לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה, בשנת 1871, הוצהרה בדיעבד באירופה תקופה הנקראת "תקופת בל אפוק"(בצרפתית: Belle epoque - העידן היפה), תקופה הנחשבת והמיוחסת לסטנדרט הזהב בה יותר מ-50 מדינות, כל מעצמות אירופה הכוללות גם את ארצות הברית, נמצאות על סטנדרט הזהב.
דיאגרמה של המדינות שאימצו את סטנדרט הזהב:
חסרון אחד של מאפייניו של הזהב שהביאו לסיומה של תקופה זו, והוא היותו פיזי.
מכיוון שזהב הוא מאוד צפוף ומשמר ערך רב בתכולות קטנות מאוד הוא נטה להתמרכז בבנקים, ולהסחר בעזרת צ'קים וניירות שהיו התחייבויות לזהב פיזי. יכולת זו נתנה לבנקים יכולת עצומה לייצר זהב כצ'קים שלא קיים ברזרבות, וכך עם הזמן בנקים מרכזיים ממשלתיים לקחו את הפיקוד על אחסון הזהב והשליטה בהיצע הכסף בשוק.
תקופת בל אפוק אופיינה במסחר הגלובלי שהתאפשר על ידי סטנדרט הזהב, וצמיחת רמת החיים בסדר גודל עולמי. תקופה זו גם אופיינה בשווקים חופשיים ובציבור חופשי, יחד עם ממשלה מרוסנת ואחראית.
בל אפוק הייתה תקופה של פריצות דרך מדעיות בעלת המצאות ופיתוחים המיוחסים לתקופה זו כגון המכונית, המטוס, הרכבת התחתית, הקולנוע, הפטיפון והטלפון.
בשנים אלו החלו ביולוגים להבין את מקור המחלות ופותח תחום הבקטריולוגיה, ויחד עם זאת עוד פיתוחים והתקדמות רבה במגוון רחב של תחומים כמו אומנות, מוזיקה ועוד.
100 השנים האחרונות
תקופת השגשוג נמשכה עד שנת 1914, שנת פתיחתה של מלחמת העולם הראשונה, בה רוב מדינות העולם ירדו מסטנדרת הזהב, המגבה את הניירות או את הכסף הממשלתי לזהב ומאפשר המרה מלאה של המטבעות חזרה לזהב.
הם עשו זאת בכך שמימנו את הוצאות המלחמה על ידי יצור של נייר ממשלתי הלא מגובה, בזהב בכספות.
כאשר הזהב הפיזי, שהוא בפועל הכסף האמיתי, נמצא בידי הבנקים המרכזיים, ואזרחי המדינות משתמשים בנייר המונפק על ידי הבנקים המרכזיים, נוצרת היכולת לממשלה לייצר יותר נייר על מנת לממן את הפעילויות הכלכליות שלה.
יזו דרך למסות את אזרחי המדינות באופן עקיף. בעקבות כך, בסוף המלחמה ניתן לראות את ערך המטבעות של מדינות שונות ובמיוחד אוסטרו-הונגריה וגרמניה, אל מול המטבע הלאומי של שווייץ אשר לא ירדה מסטנדרט הזהב:
הם עשו זאת בכך שמימנו את הוצאות המלחמה על ידי יצור של נייר ממשלתי הלא מגובה, בזהב בכספות.
כאשר הזהב הפיזי, שהוא בפועל הכסף האמיתי, נמצא בידי הבנקים המרכזיים, ואזרחי המדינות משתמשים בנייר המונפק על ידי הבנקים המרכזיים, נוצרת היכולת לממשלה לייצר יותר נייר על מנת לממן את הפעילויות הכלכליות שלה.
יזו דרך למסות את אזרחי המדינות באופן עקיף. בעקבות כך, בסוף המלחמה ניתן לראות את ערך המטבעות של מדינות שונות ובמיוחד אוסטרו-הונגריה וגרמניה, אל מול המטבע הלאומי של שווייץ אשר לא ירדה מסטנדרט הזהב:
היכולת של המדינות השונות לייצר כסף אשר לא קיים בפועל בכספות, נתן את היכולת למלחמה להמשך ולהיות ממומנת במשך 4 שנים.
אלמלא הנייר שלא מגובה בזהב, יתכן והמדינות אשר השתתפו במלחמה לא היו יכולות להמשיך את המלחמה זמן רב כל כך, אם היתה צריכה להיות ממומנת בזהב ובאופן ישיר על ידי מיסוי האזרחים.
לאחר המלחמה, בשנות ה-20, היה רצון רב בקרב יצרנים ואזרחים של המדינות השונות, להחזיר את מדד המטבעות הלאומיים לערך הישן שלהם אל מול הזהב לפני המלחמה. דבר שכמובן לא יכל להתאפשר, ובמקום זאת המתכננים המרכזיים בחרו להחיל בקרת מחירים על טובין וסחורות, להגדיל את הנזילות ואת היכולת ללוות כסף, לקבוע משכורות מינימליות עבור עובדים ולהגדיל את ההוצאות הממשלתיות בפרויקטים סוציאליסטים אשר היו אמורים לעזור לקבוצות שסבלו מעלות גבוהה של העסקת עובדים.
עלויות העסקה הגבוהות גרמו לאבטלה גבוהה בשיעור של לערך 25%. הסקטור שסבל באופן הניכר ביותר הוא חקלאות. על מנת לשמור את המחירים הגבוהים של תבואה, חקלאים אפילו היו שורפים אחוז מהתוצר כדי לשמר את המחירים הגבוהים.
בנוסף, המסחר בין מדינות הפך למורכב יותר מכיוון שכעט לכל מדינה היה ערך שונה עבור המטבע שלה. לפני המלחמה, ההבדל בין המטבעות הלאומיים היו משקלים שונים של זהב, והמרה ביניהם היתה פשוט פעולת חישוב היחסים בין המשקלים השונים של הזהב.
לאחר המלחמה היחסים בין המטבעות היו נקבעים על ידי אמנות מסחר בין המדינות.
ממשלות אירופה אשר ניסו להשאיר את ערך המטבעות שלהם קבוע אל מול הזהב, במקום שהמטבעות ירדו בערכם אל מול זהב, גרמו לזהב לזרום החוצה מאירופה לארצות הברית, או היכן שהזהב תומחר בצורה נאותה.
אילו היו מתמחרים שוב את המטבעות בערך החדש שלהם מול זהב, ערך ירוד, ככל הנראה היו גורמים למיתון והאטה כלכלית בטווח הקצר אך לאחר מכן היו חוזרים לכלכלה בריאה המבוססת על נכס שקשה לייצר.
הרחבת המטבע וההוצאות הממשלתיות יחד עם הזרימה של הזהב לארצות הברית, גרמו לעליית מחירים ולבועה של שנות ה-20 שבסופו של דבר התפוצצה ב-1929, אשר גרמה למחירים לרדת בצורה דרסטית, כמו שהיו צריכים לאחר מלחמת העולם.
פעולות אלו של המתכננים המרכזיים גרמו לקריסה הגדולה ביותר בהיסטוריה המתועדת של השווקים הקפיטליסטיים, והיא נמשכה במשך 4 שנים.
במהלך הקריסה הכלכלית נשמעו מגוון רב של קולות בעולם לאופי התגובה הנדרשת. יצרנים רצו לחזור לסטנדרט הזהב, אל מול קבוצה אשר האשימה את סטנדרט הזהב בבעיות כלכליות אלו.
בשנת 1933, בזמן נשיאותו של פרנקלין רוזוולט, ובהשפעת רעיונותיו של המתמטיקאי ג'ון מיינרד קיינס, הוציא מהחוק את האחזקה בזהב, וקרא לכל האזרחים האמריקאים למכור את הזהב שלהם לבנק המרכזי בתמורה למחיר נקוב של 20.67$ לאונקיית זהב, באיום שמי שלא יעשה זאת יכנס למאסר.
לאחר מכן רוזוולט שינה את המחיר של הזהב בשווקים הבינלאומיים למחיר של 35$ לאונקייה, פיחות של 41% במחיר הריאלי של מטבע הדולר מול זהב.
קיינס טען שזהו הזהב, שעומד בדרך של הממשלה לייצר הקלה מוניטרית, או בעצם לייצר עוד כסף על מנת להזרים אותו אל השווקים כדי להקל על המשבר.
בספריו, קיינס מביע את הרעיון שהצלחתה של כלכלה מתבססת על כמות ההוצאות והעסקאות בכלכלה, וכאשר זהב מעודד את המשתתפים בכלכלה לחסוך, הוא גורם למשתתפים לבצע פחות עסקאות וכך הוא המניע הגורם למיתון בכלכלה.
ממשלות אהבו לשמוע את הרעיונות של קיינס, וכך כלכלות העולם עברו להתנהל על ידי כסף שנשלט בידי הגורמים הממשלתיים.
כמובן שאם רעיונות אלו היו נכונים הם היו גורמים לצמיחה כלכלית שוב ועליית רמת החיים של המשתתפים בכלכלה. אך במקום זאת, צמיחה כלכלית חזרה רק אחרי יותר מעשור, אחרי מלחמת העולם השניה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר המדינות השונות באירופה לא נמצאות על סטנדרט מסחר באותו מטבע, עלה הקושי לסחור בין אחת לשניה, כאשר ערך המטבעות היה משתנה באופן קבוע על ידי אמנות סחר ופוליסה פיסקלית. ועל כן המשפט הידוע, "כאשר טובין לא עוברים בין גבולות, חיילים יעברו", ואכן חיילים עברו.
קיינס טען שהפעילות הכלכלית, במובן של כמות העסקאות, ולא משנה מאין היא מגיעה היא הגורם להצלחתה של כלכלה. רעיונותיו התייחסו אפילו לכך, שפעילות כלכלית המגיעה ממלחמות עם תעשיית הנשק, היא גם כן פרודוקטיבית אפקטיבית וחיובית להצלחתה של כלכלה.
1944 - ברטון וודס והסדר העולמי החדש
רבים טענו שלאחר מלחמת העולם השניה, כלכלות העולם יתרסקו בגלל ירידת הייצור של תעשיית הנשק. אך עם סיומה של המלחמה, הוצאות הממשלה הופחתו בשיעור של 75%, בוטלו חסמי סחר ובקרת מחירים, והעולם חווה פיצוץ של צמיחה כלכלית שלא ראה מאז בל אפוק כפי שסופר קודם לכן.
10 מיליון חיילים אמריקאים חזרו לארצות הברית ונספגו בשוק העבודה בקלות רבה.
לאחר מלחמת העולם השניה, המדינות המנצחות התכנסו במדינת ניו המפשייר, בעיר ברטון וודס שבארצות הברית, להתוות את הסדר העולמי החדש.
הסדר החדש נקבע כך שהדולר האמריקאי יהיה מגובה בזהב, אשר ברובו כבר היה נמצא בארצות הברית, ושאר המטבעות יהיו מגובים לדולר האמריקאי.
בפעולות אלו היתה כוונה להחזיר את כלכלת העולם לפעול על סטנדרט זהב הדומה לזה שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה.
אמנם אכן הכלכלה שגשגה והעולם השיג יציבות כלכלית בטווח קצר, אך כלכלת העולם עדיין התבססה על כסף המונפק על ידי הממשלות.
ניתן לראות את פיחות המטבעות הממשלתיים על ידי קצב הייצור של המטבעות השונים על ידי הממשלות, בזמן סטנדרט הזמן החדש.
סטנדרט הזהב החדש היה יכול לעבוד, אם הממשלות לא היו מרחיבות את כמות המטבעות הלאומיים, והמטבעות היו ניתנים להמרה לזהב כאילו הכלכלה מתנהלת על ידי הזהב עצמו, אך פיחות ערך המטבעות והקלות של יצירת כסף חדש על ידי יצור של קרדיט גרם למחזורים הכלכליים של צמיחה וקריסת הכלכלה מידי כמה שנים.
נוצר קושי כלכלי בשימור הערך ויחסים בין המטבעות, כך שהממשלות, אחת אחרי השניה, דרשו ממשלת ארצות הברית את הכסף האמיתי, זהב, בתמורה לדולרים.
עם הזמן כמות הזהב השמור בבנק המרכזי האמריקאי פחת עד שאמריקה כבר לא יכלה לשאת בעזיבת הערך הכלכלי האמיתי מארצות הברית.
10 מיליון חיילים אמריקאים חזרו לארצות הברית ונספגו בשוק העבודה בקלות רבה.
לאחר מלחמת העולם השניה, המדינות המנצחות התכנסו במדינת ניו המפשייר, בעיר ברטון וודס שבארצות הברית, להתוות את הסדר העולמי החדש.
הסדר החדש נקבע כך שהדולר האמריקאי יהיה מגובה בזהב, אשר ברובו כבר היה נמצא בארצות הברית, ושאר המטבעות יהיו מגובים לדולר האמריקאי.
בפעולות אלו היתה כוונה להחזיר את כלכלת העולם לפעול על סטנדרט זהב הדומה לזה שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה.
אמנם אכן הכלכלה שגשגה והעולם השיג יציבות כלכלית בטווח קצר, אך כלכלת העולם עדיין התבססה על כסף המונפק על ידי הממשלות.
ניתן לראות את פיחות המטבעות הממשלתיים על ידי קצב הייצור של המטבעות השונים על ידי הממשלות, בזמן סטנדרט הזמן החדש.
סטנדרט הזהב החדש היה יכול לעבוד, אם הממשלות לא היו מרחיבות את כמות המטבעות הלאומיים, והמטבעות היו ניתנים להמרה לזהב כאילו הכלכלה מתנהלת על ידי הזהב עצמו, אך פיחות ערך המטבעות והקלות של יצירת כסף חדש על ידי יצור של קרדיט גרם למחזורים הכלכליים של צמיחה וקריסת הכלכלה מידי כמה שנים.
נוצר קושי כלכלי בשימור הערך ויחסים בין המטבעות, כך שהממשלות, אחת אחרי השניה, דרשו ממשלת ארצות הברית את הכסף האמיתי, זהב, בתמורה לדולרים.
עם הזמן כמות הזהב השמור בבנק המרכזי האמריקאי פחת עד שאמריקה כבר לא יכלה לשאת בעזיבת הערך הכלכלי האמיתי מארצות הברית.
הביצועים של המטבעות הלאומיים אל מול זהב מ-1971 ועד היום
בשנת 1971 עלה הנשיא האמריקאי, ריצ'רד ניקסון לשידור חירום בטלויזיה והכריז על עצירה זמנית של יכולת ההמרה של הדולר האמריקאי לזהב, מה שהתברר בדיעבד כהחלטה שנשארה תקפה עד היום.
יותר מ-50 שנה לאחר מכן, הכלכלה מבוססת על כסף ממשלתי שנשלט על ידי קומץ של אנשים בממשלה, ולא על ידי כסף שקשה לייצר אותו המייצר תמריצים בריאים בכלכלה.
לאורך המאה האחרונה, הפיתוי העומד בפני המתכננים המרכזיים וקובעי המדיניות, לייצר כסף חדש על מנת להשליט בכח את המדיניות שלהם, הוא גדול מידי והוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
ההתערבות הממשלתית במאה האחרונה גרמה למוסדות חינוך ומדיה לדוגמא להתמרכז ולהשלט על ידי המתכנן המרכזי, במקום להיות מתומרצים על ידי השיטה המדעית.
ניתן לראות את ממוצע קצב ייצור המטבעות הלאומיים תוך כדי ניתוק סטנדרט הזהב לחלוטין בשנת 1971, עבור עשרת המדינות עם המטבעות הגדולים ביותר בגרף הבא:
יותר מ-50 שנה לאחר מכן, הכלכלה מבוססת על כסף ממשלתי שנשלט על ידי קומץ של אנשים בממשלה, ולא על ידי כסף שקשה לייצר אותו המייצר תמריצים בריאים בכלכלה.
לאורך המאה האחרונה, הפיתוי העומד בפני המתכננים המרכזיים וקובעי המדיניות, לייצר כסף חדש על מנת להשליט בכח את המדיניות שלהם, הוא גדול מידי והוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
ההתערבות הממשלתית במאה האחרונה גרמה למוסדות חינוך ומדיה לדוגמא להתמרכז ולהשלט על ידי המתכנן המרכזי, במקום להיות מתומרצים על ידי השיטה המדעית.
ניתן לראות את ממוצע קצב ייצור המטבעות הלאומיים תוך כדי ניתוק סטנדרט הזהב לחלוטין בשנת 1971, עבור עשרת המדינות עם המטבעות הגדולים ביותר בגרף הבא:
עם ניתוק סטנדרט הזהב, המטבעות הלאומיים לא מגובים יותר בזהב, וכך אין כלי שישמור על האחריות של המתכנן המרכזי, שיכול לייצר את הכסף בעצמו על מנת לממן כלכלית את התוכניות שלו, מכיוון שאין מי שיכול להגיע ולדרוש שוב את הזהב שלו בתמורה למטבעות הלאומיים.
כתוצאה מכך ניתן לראות את המחירים של סחורות אחרות, מול זהב לדוגמא, ומנגד ניתן לראות אותם מול הדולר, שיוצר בקצב ממוצע של 7.42% בשנה משנת 1960 עד שנת 2015:
ניתן לראות שמחיר הממוצע של סחורות אל מול הדולר עלה במכפילים גבוהים מאוד של מאות אחוזים, ולעומת זאת, אם אנחנו מסתכלים על המחיר של סחורות מול זהב ב-200 שנים האחרונות, אנחנו יכולים לראות שהמחיר מול זהב נשאר יציב, ואפילו ניתן לראות שכח הקניה של הזהב עלה אל מול סחורות.
מחיר הזהב עלה אל מול סחורות מכיוון שב-200 שנים האחרונות התקדמנו מאוד בטכנולוגיות היצור שלנו והפכנו ליעילים יותר, כך שעם אותו כוח כלכלי, הנמנה בזהב, אנחנו יכולים לקנות יותר, מה שאמור לקרות לאורך זמן עם השימוש בכסף שקשה לייצר ממנו.
יחד עם זאת התכונות העילאיות של הזהב, בעל יחס התזרים להיצע הגבוה ביותר בין שאר הסחורות, שומר על ערכו ואפילו מעלה את ערכו מול סחורות אחרות שיחס התזרים להיצע שלהם אל מול הזהב הוא נחות ויורד אפילו עם פיתוחים טכנולוגיים חדשים.
כאשר דינמיקה זו פועלת היא גורמת לכך שהחוסך בזהב, עם הזמן יכול לרכוש יותר עם הזהב שלו, לעומת המטבעות הלאומיים.
דיאגרמת נפט
הפוליסה של המתכנן המרכזי, המקנה את יכולת הרחבת המטבע, היא אינה שונה מהרחבת הכסף הפרימיטיבי, בקר, חרוזים ומלח.
היא גם אינה שונה מקיצוץ מטבעות המתכות בתקופת האימפריה הרומית.
קצב ייצור הכסף בא לידי בצורה דיגיטלית ובצורה יחסית איטית שלא נראית לעין בטווח הקצר, אך ייתכן שהתוצאה של ייצור כסף חדש היא דומה לתקופות ההיסטוריות.
ניקח את המחיר של הזהב ונמדוד אותו אל מול המטבעות המשמעותיים בעולם, מאז ניתוק סטנדרט הזהב בשנת 1971, דוגמא זו תמחיש לנו את קצב איבוד הערך של המטבעות אל מול הזהב.
ניתן לראות שהערך פוחת ביותר מ-90% עבור כל המטבעות הלאומיים המהותיים:
כעת, לאחר שהסברנו את היסטוריית הכסף, העקרונות של זהב ועליונותו מול צורות כסף אחרות בהיסטוריה, ננסה להסביר קונספטים כלכליים על הצלחתה של כלכלה, בתנאים שונים של כסף "טוב" או "רע", לפי העקרונות שהסברנו קודם.
תעדוף זמן
הפחתת ערך מושהה, או תעדוף זמן("time preference"), כפי שנאמר באנגלית, הוא מונח המתאר את יכולת דחיית הסיפוקים של אדם.
לפי המונח, כאשר תעדוף הזמן גבוה יותר, ערך נוכחי בהווה גבוה יותר לעומת ערך עתידי. תעדוך זמן גבוה אומר שלא קיימת היכולת לדחות סיפוקים.
לעומת זאת כאשר לאדם יש תעדוף זמן נמוך, הוא מעריך את העתיד יותר ובעל תשומת לב לגבי ערך עתידי פוטנציאלי לעומת ערך בהווה, מה שאומר שהוא בעל היכולת לדחות סיפוקים.
בני האדם, בדומה לבעלי החיים, הם יצור שבטבע שלו הוא מעריך את ההווה. האדם מעריך את ההווה מכיוון שהחיים מוגבלים בזמן והם סופיים, אין לדעת מתי יגיע יומינו האחרון ולכן אנחנו נוטים להיות בעלי תעדוף זמן גבוהה.
כאשר אדם יודע לדחות סיפוקים, הוא מסוגל לחשוב על הפוטנציאל בעתיד. הוא נוטה להצליח במגוון גדול של אתגרים בחיים. לדוגמא, כאשר אדם מעדיף ללמוד מאשר לעבוד בעבודה זמנית אשר תתן לו כסף עכשיו, הוא מאמין שבעתיד הוא ישיג עבודה שתתגמל אותו ותשלם לו יותר, והוא יכול לעשות זאת רק בעזרת אמונה שבעתיד יהיה טוב יותר.
ניתן לראות את התועלת שבדחיית סיפוקים בכל תחומי החיים כמו לדוגמא תזונה, מערכות יחסים, חיסכון והשקעה ועוד.
בשנים 1970 ו-1972 נערכו ניסויים הנקראים "ניסוי המרשמלו", אשר ניסו לבחון את ההתאמה בין דחיית סיפוקים אצל ילדים, להצלחה שלהם בשלבים מאוחרים יותר בחיים.
על מנת למדוד את יכולת דחיית הסיפוקים, הניסוי נערך כך שניתן לכל ילד מרשמלו אחד ואת האופציה לאכול אותו במשך 15 דקות בהן הילד שוהה לבד עם המרשמלו בחדר.
לילדלים הובטח בתחילת הניסוי, במידה והם לא יאכלו את המרשמלו, הם יוכלו לבחור לאחר מכן בין שני ממתקים אחרים, או בתמורה גדולה יותר.
בבדיקות מאוחרות יותר בשנים 1988, 1990, 2006 ולאחר מכן, הילדים אשר עמדו בפיתויים והראו יכולת דחיית סיפוקים, תוארו על ידי ההורים שלהם כמתבגרים מוכשרים יותר באופן משמעותי מהממוצע.
בהמשך נמצא שהם קיבלו ציונים טובים יותר במבחני פסיכומטרי(SAT), הישגים חינוכיים, BMI טוב יותר ובעוד מדדים.
כאשר הכסף בכלכלה מאבד מערכו עם הזמן הוא גורם למשתתפים בכלכלה להעלות את תעדוף הזמן שלהם וכך להעריך יותר את ההווה מאשר העתיד.
כאשר האדם מעריך יותר את ההווה מהעתיד הוא לא מתומרץ להשקיע על מנת לשפר את העתיד. יחד עם זאת נוצרים שינויים פסיכולוגים רבים כאשר האדם מאמין שהעתיד לא יהיה יותר טוב יותר מההווה.
אדם המצליח להוריד את תעדוף הזמן שלו ולדחות סיפוקים אל העתיד, יכול לבצע פעולות אשר ישפרו את החיים שלו ושל הסובבים אותו.
לפי המונח, כאשר תעדוף הזמן גבוה יותר, ערך נוכחי בהווה גבוה יותר לעומת ערך עתידי. תעדוך זמן גבוה אומר שלא קיימת היכולת לדחות סיפוקים.
לעומת זאת כאשר לאדם יש תעדוף זמן נמוך, הוא מעריך את העתיד יותר ובעל תשומת לב לגבי ערך עתידי פוטנציאלי לעומת ערך בהווה, מה שאומר שהוא בעל היכולת לדחות סיפוקים.
בני האדם, בדומה לבעלי החיים, הם יצור שבטבע שלו הוא מעריך את ההווה. האדם מעריך את ההווה מכיוון שהחיים מוגבלים בזמן והם סופיים, אין לדעת מתי יגיע יומינו האחרון ולכן אנחנו נוטים להיות בעלי תעדוף זמן גבוהה.
כאשר אדם יודע לדחות סיפוקים, הוא מסוגל לחשוב על הפוטנציאל בעתיד. הוא נוטה להצליח במגוון גדול של אתגרים בחיים. לדוגמא, כאשר אדם מעדיף ללמוד מאשר לעבוד בעבודה זמנית אשר תתן לו כסף עכשיו, הוא מאמין שבעתיד הוא ישיג עבודה שתתגמל אותו ותשלם לו יותר, והוא יכול לעשות זאת רק בעזרת אמונה שבעתיד יהיה טוב יותר.
ניתן לראות את התועלת שבדחיית סיפוקים בכל תחומי החיים כמו לדוגמא תזונה, מערכות יחסים, חיסכון והשקעה ועוד.
בשנים 1970 ו-1972 נערכו ניסויים הנקראים "ניסוי המרשמלו", אשר ניסו לבחון את ההתאמה בין דחיית סיפוקים אצל ילדים, להצלחה שלהם בשלבים מאוחרים יותר בחיים.
על מנת למדוד את יכולת דחיית הסיפוקים, הניסוי נערך כך שניתן לכל ילד מרשמלו אחד ואת האופציה לאכול אותו במשך 15 דקות בהן הילד שוהה לבד עם המרשמלו בחדר.
לילדלים הובטח בתחילת הניסוי, במידה והם לא יאכלו את המרשמלו, הם יוכלו לבחור לאחר מכן בין שני ממתקים אחרים, או בתמורה גדולה יותר.
בבדיקות מאוחרות יותר בשנים 1988, 1990, 2006 ולאחר מכן, הילדים אשר עמדו בפיתויים והראו יכולת דחיית סיפוקים, תוארו על ידי ההורים שלהם כמתבגרים מוכשרים יותר באופן משמעותי מהממוצע.
בהמשך נמצא שהם קיבלו ציונים טובים יותר במבחני פסיכומטרי(SAT), הישגים חינוכיים, BMI טוב יותר ובעוד מדדים.
כאשר הכסף בכלכלה מאבד מערכו עם הזמן הוא גורם למשתתפים בכלכלה להעלות את תעדוף הזמן שלהם וכך להעריך יותר את ההווה מאשר העתיד.
כאשר האדם מעריך יותר את ההווה מהעתיד הוא לא מתומרץ להשקיע על מנת לשפר את העתיד. יחד עם זאת נוצרים שינויים פסיכולוגים רבים כאשר האדם מאמין שהעתיד לא יהיה יותר טוב יותר מההווה.
אדם המצליח להוריד את תעדוף הזמן שלו ולדחות סיפוקים אל העתיד, יכול לבצע פעולות אשר ישפרו את החיים שלו ושל הסובבים אותו.
אינפלציה מוניטרית
כלכלה המבוססת על המטבעות הלאומיים, אשר יורדים בערכם עם הזמן, מתמרצים את המשתמשים בהם לבזבז אותם במהירות.
ירידת הערך גורמת למשתתפים לחשוב בטווח הקצר ובכך להעלות את תעדוף הזמן שלהם, אשר גם ככה באופן טבעי וביולוגי הוא גבוהה.
כאשר תעדוף הזמן עולה אפילו עוד עקב ירידת הערך של הכסף בו אנחנו משתמשים, אנחנו מפתחים אוכלוסיה של אנשים אשר לא מסוגלים לדחות סיפוקים ומאמנים אותם לחשוב בטווח הקצר.
בדיאגרמות הקודמות ראינו איך זהב עולה בערכו אל מול סחורות אחרות עם הזמן, ולעומת זאת איך המטבעות הלאומיים יורדים בערך שלהם אל מול סחורות.
כאשר בני האדם חיו בתקופות בהן הכלכלה הייתה מבוססת על סטנדרט זהב, ערך הכסף שלהם היה נשמר אל מול סחורות אחרות ואפילו עולה מעט בערכו עם הזמן.
עליית ערך הכסף גורמת לתעדוף הזמן של אנשים לרדת מכיוון שהם מתומרצים לחכות עם הוצאות, לחסוך ולדחות את ההוצאות שלהם לזמן שהם מעריכים יותר את הדבר שהם קונים מאשר הכסף.
התנהגות אחראית זו, מביאה את המשתתפים בכלכלה לחסוך ולתכנן פרויקטים ארוכי טווח. פרויקטים ארוכי טווח הם אלו שעזרו לנו להפוך מאוכלוסיה פרימיטיבית לאוכלוסיה מודרנית.
ניתן לראות זאת בשפע של האימפריה הרומית המשגשגת כאשר היא היתה על סטנדרט הזהב, וניתן לראות זאת גם בפירנצה ובאירופה במהפכת הרנסנס ובמהפכה התעשייתית.
כאשר אינדיבידואלים מעריכים יותר את העתיד הם נוטים פחות להיכנס לקונפליקטים אחד עם השני, ומעדיפים במקום, לתעל את מערכות היחסים שלהם על מנת לעבוד כדי לשפר את העתיד.
יש חשיבות רבה לסוג הכסף המשומש בכלכלה, בתעדוף הזמן של של המשתתפים בכלכלה. זהב, אשר עולה בערך שלו אל מול סחורות ומוצרים אחרים בשוק, מתמרץ את המשתתפים לחשוב על העתיד, לחסוך ולדחות סיפוקים.
ניתן לראות את אחוז החיסכון השנתי הממוצע עבור משפחות בכלכלות מהותיות משנת 1971, כאשר מערכת הכסף נותקה לגמרי מסטנדרט הזהב והפכה להיות מבוססת על כסף פיאט ממשלתי:
ירידת הערך גורמת למשתתפים לחשוב בטווח הקצר ובכך להעלות את תעדוף הזמן שלהם, אשר גם ככה באופן טבעי וביולוגי הוא גבוהה.
כאשר תעדוף הזמן עולה אפילו עוד עקב ירידת הערך של הכסף בו אנחנו משתמשים, אנחנו מפתחים אוכלוסיה של אנשים אשר לא מסוגלים לדחות סיפוקים ומאמנים אותם לחשוב בטווח הקצר.
בדיאגרמות הקודמות ראינו איך זהב עולה בערכו אל מול סחורות אחרות עם הזמן, ולעומת זאת איך המטבעות הלאומיים יורדים בערך שלהם אל מול סחורות.
כאשר בני האדם חיו בתקופות בהן הכלכלה הייתה מבוססת על סטנדרט זהב, ערך הכסף שלהם היה נשמר אל מול סחורות אחרות ואפילו עולה מעט בערכו עם הזמן.
עליית ערך הכסף גורמת לתעדוף הזמן של אנשים לרדת מכיוון שהם מתומרצים לחכות עם הוצאות, לחסוך ולדחות את ההוצאות שלהם לזמן שהם מעריכים יותר את הדבר שהם קונים מאשר הכסף.
התנהגות אחראית זו, מביאה את המשתתפים בכלכלה לחסוך ולתכנן פרויקטים ארוכי טווח. פרויקטים ארוכי טווח הם אלו שעזרו לנו להפוך מאוכלוסיה פרימיטיבית לאוכלוסיה מודרנית.
ניתן לראות זאת בשפע של האימפריה הרומית המשגשגת כאשר היא היתה על סטנדרט הזהב, וניתן לראות זאת גם בפירנצה ובאירופה במהפכת הרנסנס ובמהפכה התעשייתית.
כאשר אינדיבידואלים מעריכים יותר את העתיד הם נוטים פחות להיכנס לקונפליקטים אחד עם השני, ומעדיפים במקום, לתעל את מערכות היחסים שלהם על מנת לעבוד כדי לשפר את העתיד.
יש חשיבות רבה לסוג הכסף המשומש בכלכלה, בתעדוף הזמן של של המשתתפים בכלכלה. זהב, אשר עולה בערך שלו אל מול סחורות ומוצרים אחרים בשוק, מתמרץ את המשתתפים לחשוב על העתיד, לחסוך ולדחות סיפוקים.
ניתן לראות את אחוז החיסכון השנתי הממוצע עבור משפחות בכלכלות מהותיות משנת 1971, כאשר מערכת הכסף נותקה לגמרי מסטנדרט הזהב והפכה להיות מבוססת על כסף פיאט ממשלתי:
ניתן לראות יחד עם האינפלציה המוניטרית השיטתית בה ערך המטבעות יורד בממוצע של מעל 7% אחוזים בשנה, את ירידת כמות החיסכון במשקי הבית.
משקי הבית לא מתומרצים לחסוך כיוון שערך הכסף שלהם יורד.
כאשר הם לא מתומרצים לחסוך ואכן אנחנו רואים את אחוז החיסכון יורד, כך תעדוף הזמן באוכלוסיה העולמית עולה.
כאשר תעדוף הזמן עולה, אנחנו מקבלים אוכלוסיה עם תמריצים לבזבז כסף וללוות אותו, במקום לחסוך אותו.
על חיסכון וצבירת הון
חיסכון וצבירת הון המעודדים צרכנות בשלב מאוחר יותר, גורמים למשתתפים לחשוב לטווח הרחוק, מה שנותן להם את היכולת לתכנן פרויקטים יותר ארוכים מאשר היו יכולים לעשות עם כסף שמאבד מערכו.
לעומת זאת, כסף המאבד מערכו מעודד חשיבה בלעדית על איך לא להפסיד את הכסף שנצבר.
כסף אשר נוצר בקלות, מעודד את המשתתפים להיפטר מהכסף הזה במהירות, ומעודד אותם גם ללוות את הכסף הזה, כיוון שעם הזמן ערכו יורד, כך ששווי ההלוואה שיש להחזיר יורד.
נוצר חוסר איזון שבו מי שקרוב יותר ליצירת הכסף, מניב יותר מאשר מי שלא.
הכלכלה המלומדת היום, המבוססת על התיאוריות של קיינס כפי שנכתבו בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", מסבירה על הצורך בהתערבות ממשלתית על מנת להשיג צמיחה בכלכלה, על הצורך באינפלציה והתרחבות הכסף, המעודדים צרכנות וההפך מחיסכון כדי להימנע ממשברים כלכליים.
הרעיון של קיינס הוא שהצלחת הכלכלה מבוססת על גודל הצרכנות בכלכלה, מכאן מחושב מדד ה"תוצר מקומי גולמי", אשר חייב לגדול בכל מחיר.
קיינס טוען שעם אינפלציה לא יכולה להיות אבטלה, וכאשר קיימת אבטלה יש צורך בהתערבות ממשלתית, שתייצר הוצאות בעצמה, תגרום לעסקאות, תגדיל את המדד וכך הגדלת נפח המסחר תגרום לכלכלה לגדול שוב ולהעסיק עובדים.
קיינס טען שכאשר משתתפים בכלכלה מעודדים לחסוך, כפי שקורה עם כסף כמו זהב, המשתתפים לא מתומרצים להיות צרכנים, מה שגורם לנפח העסקאות לרדת, מה שגורם לאבטלה ואפילו עוד חיסכון מצד המשתתפים, ובסופו של דבר מה שגורם למשברים כלכליים.
אך ההיסטוריה מראה לנו פעם אחר פעם שטענות אלו הוכחו כלא נכונות.
בשנות השבעים לדוגמא, ארצות הברית התנתקה לחלוטין מסטנדרט הזהב, מה שהפך את כלכלת העולם להתבסס על מערכת "פיאט".
היא עשתה זאת על מנת לייצר יותר מהדולר, ללא החשש מעלייה גוברת של מדינות אחרות לדרישת הזהב בכספות של ארצות הברית.
היצירה המרובה של הדולר גרמה לאינפלציה ההיסטורית של שנות השבעים, אשר הגיע לשיעור שנתי של 15% ויותר.
יחד עם האינפלציה, האבטלה צמחה לשיעור של יותר מ-10%, מה שמוכיח ההפך מרעיונותיו של קיינס.
שווייץ, אשר נשארה על סטנדרט הזהב עד שנת 1992, מראה כי שיעור האבטלה שלה לא עלה כפי שעלה במדינות המקושרות לדולר אשר ירדו מסטנדרט הזהב.
בשנת 1992 שוויץ הצטרפה לארגון העולמי ה-IMF, מה שגרם להתנתקותה מסטנדרט הזהב, מכיוון שתנאי ההצטרפות לארגון, אוסרים על המשתתפים להיות על סטנדרט זהב.
ניתן לראות את אחוז האבטלה בשווייץ בגרף הבא:
לעומת זאת, כסף המאבד מערכו מעודד חשיבה בלעדית על איך לא להפסיד את הכסף שנצבר.
כסף אשר נוצר בקלות, מעודד את המשתתפים להיפטר מהכסף הזה במהירות, ומעודד אותם גם ללוות את הכסף הזה, כיוון שעם הזמן ערכו יורד, כך ששווי ההלוואה שיש להחזיר יורד.
נוצר חוסר איזון שבו מי שקרוב יותר ליצירת הכסף, מניב יותר מאשר מי שלא.
הכלכלה המלומדת היום, המבוססת על התיאוריות של קיינס כפי שנכתבו בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", מסבירה על הצורך בהתערבות ממשלתית על מנת להשיג צמיחה בכלכלה, על הצורך באינפלציה והתרחבות הכסף, המעודדים צרכנות וההפך מחיסכון כדי להימנע ממשברים כלכליים.
הרעיון של קיינס הוא שהצלחת הכלכלה מבוססת על גודל הצרכנות בכלכלה, מכאן מחושב מדד ה"תוצר מקומי גולמי", אשר חייב לגדול בכל מחיר.
קיינס טוען שעם אינפלציה לא יכולה להיות אבטלה, וכאשר קיימת אבטלה יש צורך בהתערבות ממשלתית, שתייצר הוצאות בעצמה, תגרום לעסקאות, תגדיל את המדד וכך הגדלת נפח המסחר תגרום לכלכלה לגדול שוב ולהעסיק עובדים.
קיינס טען שכאשר משתתפים בכלכלה מעודדים לחסוך, כפי שקורה עם כסף כמו זהב, המשתתפים לא מתומרצים להיות צרכנים, מה שגורם לנפח העסקאות לרדת, מה שגורם לאבטלה ואפילו עוד חיסכון מצד המשתתפים, ובסופו של דבר מה שגורם למשברים כלכליים.
אך ההיסטוריה מראה לנו פעם אחר פעם שטענות אלו הוכחו כלא נכונות.
בשנות השבעים לדוגמא, ארצות הברית התנתקה לחלוטין מסטנדרט הזהב, מה שהפך את כלכלת העולם להתבסס על מערכת "פיאט".
היא עשתה זאת על מנת לייצר יותר מהדולר, ללא החשש מעלייה גוברת של מדינות אחרות לדרישת הזהב בכספות של ארצות הברית.
היצירה המרובה של הדולר גרמה לאינפלציה ההיסטורית של שנות השבעים, אשר הגיע לשיעור שנתי של 15% ויותר.
יחד עם האינפלציה, האבטלה צמחה לשיעור של יותר מ-10%, מה שמוכיח ההפך מרעיונותיו של קיינס.
שווייץ, אשר נשארה על סטנדרט הזהב עד שנת 1992, מראה כי שיעור האבטלה שלה לא עלה כפי שעלה במדינות המקושרות לדולר אשר ירדו מסטנדרט הזהב.
בשנת 1992 שוויץ הצטרפה לארגון העולמי ה-IMF, מה שגרם להתנתקותה מסטנדרט הזהב, מכיוון שתנאי ההצטרפות לארגון, אוסרים על המשתתפים להיות על סטנדרט זהב.
ניתן לראות את אחוז האבטלה בשווייץ בגרף הבא:
בחמישים השנים האחרונות, מאז סיום סטנדרט הזהב, התוצר המקומי הגולמי אכן גדל וכך גם לדוגמא מדד המניות ה-s&p500, אך נראה שהצמיחה היא נומינלית בלבד כאשר היא נמדדת בדולר, אשר פוחת בערכו עם הזמן.
אם ניקח את מדדים אילו ונמנה אותם בזהב אנחנו נראה השהייה של הכלכלה(כאשר המדד הוא s&p) מאז שנות ה-70. ניתן לראות את מדד היחס בין ה-s&p 500 לזהב בקישור הבא.
התיאוריה של קיינס נכשלת להבין כי לא צרכנות גבוהה היא הסיבה לכלכלה משגשגת, אלה ההפך.
כאשר הכלכלה צומחת ומתפתחת היא גורמת לצרכנות גבוהה.
כאשר משתתפים מתומרצים לחסוך ולחשוב על הטווח הרחוק, הם יכולים לתכנן פרויקטים ארוכי טווח, מה שגורם לכלכלה לצמוח ולספק יותר שירותים שלוקח זמן לבנות אותם, מה שבסופו של דבר גורם לצרכנות גבוהה יותר.
אין צורך אמיתי לעודד את המשתתפים בכלכלה לבזבז, האדם בעצמו חייב ורוצה לבזבז על מנת לשרוד וליהנות.
אנחנו קונים בית לגור בו, אוכל, בריאות. כולנו כמובן היינו רוצים רכב, מוצרים חשמליים, חופשות, יוקרה. אך מכיוון שקיימות מגבלות פיזיות אמיתיות בעולם, אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, לחסוך ולתעדף.
כאשר יש לנו את הצרכים הבסיסיים, שגם הם מוגבלים בהרבה מקומות בעולם, כמו מקום לישון בו, ביטחון מפגיעה פיזית, אוכל ובריאות, אנחנו נוטים להתחיל ולנסות לחשוב ולתכנן לעתיד, כך שהדבר היקר לנו ביותר הוא זמן.
אדם שיחסוך על מנת לתכנן את הפרישה שלו, דוחה את הבזבוז לעתיד, כך שבעתיד אכן יהיו יותר הוצאות. אין לנו באמת ערך לכסף כשלעצמו, אנחנו מעריכים את מה שהכסף יכול לקנות.
כאשר משנים את התמריצים הטבעיים של המשתתפים בכלכלה על ידי מניפולציה, פיחות ערך הכסף והורדת הריבית על כסף ל-0, גורמים למשתתפים לחשוב בטווח הקצר, לא לחסוך, ולהעביר אותם לחשוב על צרכנות, ולא על חסכון ויצירה.
עם הזמן, בדומה לאימפריה הרומית, מה שנותר בכלכלה זה הרבה "כסף" חסר ערך ומעט מידי מוצרים שאפשר לקנות, ובסופו של דבר מה שמוביל לדעיכתה של ציוויליזציה.
קיינס טען שגודל החוב הממשלתי הלאומי הוא לא חשוב מכיוון שאנחנו חייבים אותו לעצמינו. אך הוא נכשל להבין שעצמנו הזה, הם בעצם הילדים שלנו בדורות הבאים.
כאשר קיינס נשאל לגבי ההשלכות לטווח הרחוק, הוא ענה שהטווח הרחוק לא משנה, כיוון שבטווח הרחוק כולנו מתים.
הזרקת כסף מדומה לכלכלה יחד עם הורדת הריבית ל-0 על מנת להגדיל את כמות העסקאות בטווח הקצר, אולי יוצרים דרישה בכלכלה ועלייה בצרכנות. אך כמו סמים מממכרים, בטווח הקצר יש היי מופלא, אך בטווח הרחוק נזקים בלתי הפיכים. במהרה הצמיחה הפיקטיבית נגמרת מה שגורם לכלכלה לקרוס מידי כמה שנים, וכך אנחנו חיים כבר יותר ממאה.
המצאות מ-0 ל-1 . והמצאות מ1 לרבים
בתקופת סטנדרט הזהב, בסוף המאה ה-19, תהליך הצרכנות היה כך שתחילה היתה מתבצעת עבודה, תקופת אגירה של הון ורק לאחר מכן צריכה של מקום מגורים, תחבורה, רכישות גדולות והשקעות ביזמות עם כסף שכבר נחסך.
תהליך שהיום נשמע אבסורדי בכלכלה המבוססת על חוב, בה אנחנו רגילים להלוות עבור כל אחת מן ההוצאות הגדולות המוכרות הללו.
אנחנו מונחים על ידי המתכננים המרכזיים שזו הדרך לחיות, על מנת להשיג בצורה האופטימלית ביותר ביטחון, חופש ושגשוג.
בספר הנקרא "מאפס לאחד", שנכתב על ידי הסופר והיזם, פיטר ת'יל, מתאר ת'יל כי קיים הבדל בין המצאות טכנולוגיות שהן חידושים מאפס לאחד והמצאות שהן קפיצה מאחד לרבים.
הכוונה שלו, היא שהמצאות "מאפס לאחד" הן המצאות המציגות חדשנות שלא היתה קיימת לפני, כמו לדוגמא, המצאת התעופה על ידי האחים רייט לראשונה בשנת 1906.
רגע אחד האדם יכול לנייד את עצמו אך ורק על האדמה או בים וברגע הבא, נוצרת היכולת לבנות ולהטיס מטוס שמיש, בעל מנוע, עם יכולת בקרה ויכולת להטיס בן אדם בתוכו. זהו חידוש מאפס לאחד.
צמיחה מאחד לרבים זו התופעה בה המצאה חדשה הופכת למסחרית, משוכללת ומשתפרת בצורה שהיא מונגשת בתדירות גבוהה למגוון רחב יותר של צרכנים.
מאז המצאת יכולת התעופה על ידי האחים רייט, קצב בניית המטוסים גדל, התבצע ייעול בצריכת הדלק, גדלה הבטיחות, נוצר תהליך למידה מטעויות, ולבסוף שוק התעופה הפך למסחרי עד כדי כך שכל בית היום בעולם המערבי, יכול להרשות לעצמו להתנייד בעזרת תעופה.
בעבודתם הסמינריונית, "ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה", בריאן באנץ ואלכסנדר הלמנס אספו רשימה של ה-8583 המצאות הכי חשובות בכל ההיסטוריה הכתובה.
הפיזיקאי ג'ונתן יובנר, ניתח את את עבודתם של באנץ והלמנס וניסה לבדוק את ההמצאות פר אדם לשנה על מנת לראות את המגמה מאז ימי הביניים.
הוא מצא שחווינו נקודת מקסימום בשנה 1873, בה הומצאו הכי הרבה המצאות "מאפס לאחד" פר אדם לשנה, ומאז אנחנו בטרנד יורד.
למרות שאנחנו מרגישים כי אנו חווים את עידן הטכנולוגיה הגדול ביותר שראינו אי פעם, הסתכלות מעמיקה יותר מראה את אופי ההמצאות בתקופה סביב סוף המאה ה-19.
המצאות משנות חיים כמו תשתיות מים חמים וקרים בכל בית, בתי שימוש ומערכת ביוב ביתית, חשמל, מנוע בעירה, חימום מרכזי, ייצור המוני, הרכב, המטוס, רכבת תחתית, המעלית החשמלית, ניתוחי לב, השתלת איברים, אינקובטור, טיפול בקרינה, חומרי הרדמה, אקמול, סוגי דם, השתלת דם, ויטמינים, אלקטרוקרדיוגרף, סטטוסקופ, כימיקלים מבוססים נפט, פלדת אל חלד, מדשנים מבוססי חנקן, טלפון, תקשורת אלחוטית, רשמקול, צילום בצבע, וידאו ועוד.
אפילו המחשב והאינטרנט שנראה שהומצאו בעידן שלנו, מבוססים על המצאות שנחשבו המצאות "מאפס לאחד" בשלב הרבה יותר מוקדם, כמו לדוגמא הקונספט וההמצאה של המחשב הראשון ב-1837 על ידי צ'ארלס בבג'.
תהליך שהיום נשמע אבסורדי בכלכלה המבוססת על חוב, בה אנחנו רגילים להלוות עבור כל אחת מן ההוצאות הגדולות המוכרות הללו.
אנחנו מונחים על ידי המתכננים המרכזיים שזו הדרך לחיות, על מנת להשיג בצורה האופטימלית ביותר ביטחון, חופש ושגשוג.
בספר הנקרא "מאפס לאחד", שנכתב על ידי הסופר והיזם, פיטר ת'יל, מתאר ת'יל כי קיים הבדל בין המצאות טכנולוגיות שהן חידושים מאפס לאחד והמצאות שהן קפיצה מאחד לרבים.
הכוונה שלו, היא שהמצאות "מאפס לאחד" הן המצאות המציגות חדשנות שלא היתה קיימת לפני, כמו לדוגמא, המצאת התעופה על ידי האחים רייט לראשונה בשנת 1906.
רגע אחד האדם יכול לנייד את עצמו אך ורק על האדמה או בים וברגע הבא, נוצרת היכולת לבנות ולהטיס מטוס שמיש, בעל מנוע, עם יכולת בקרה ויכולת להטיס בן אדם בתוכו. זהו חידוש מאפס לאחד.
צמיחה מאחד לרבים זו התופעה בה המצאה חדשה הופכת למסחרית, משוכללת ומשתפרת בצורה שהיא מונגשת בתדירות גבוהה למגוון רחב יותר של צרכנים.
מאז המצאת יכולת התעופה על ידי האחים רייט, קצב בניית המטוסים גדל, התבצע ייעול בצריכת הדלק, גדלה הבטיחות, נוצר תהליך למידה מטעויות, ולבסוף שוק התעופה הפך למסחרי עד כדי כך שכל בית היום בעולם המערבי, יכול להרשות לעצמו להתנייד בעזרת תעופה.
בעבודתם הסמינריונית, "ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה", בריאן באנץ ואלכסנדר הלמנס אספו רשימה של ה-8583 המצאות הכי חשובות בכל ההיסטוריה הכתובה.
הפיזיקאי ג'ונתן יובנר, ניתח את את עבודתם של באנץ והלמנס וניסה לבדוק את ההמצאות פר אדם לשנה על מנת לראות את המגמה מאז ימי הביניים.
הוא מצא שחווינו נקודת מקסימום בשנה 1873, בה הומצאו הכי הרבה המצאות "מאפס לאחד" פר אדם לשנה, ומאז אנחנו בטרנד יורד.
למרות שאנחנו מרגישים כי אנו חווים את עידן הטכנולוגיה הגדול ביותר שראינו אי פעם, הסתכלות מעמיקה יותר מראה את אופי ההמצאות בתקופה סביב סוף המאה ה-19.
המצאות משנות חיים כמו תשתיות מים חמים וקרים בכל בית, בתי שימוש ומערכת ביוב ביתית, חשמל, מנוע בעירה, חימום מרכזי, ייצור המוני, הרכב, המטוס, רכבת תחתית, המעלית החשמלית, ניתוחי לב, השתלת איברים, אינקובטור, טיפול בקרינה, חומרי הרדמה, אקמול, סוגי דם, השתלת דם, ויטמינים, אלקטרוקרדיוגרף, סטטוסקופ, כימיקלים מבוססים נפט, פלדת אל חלד, מדשנים מבוססי חנקן, טלפון, תקשורת אלחוטית, רשמקול, צילום בצבע, וידאו ועוד.
אפילו המחשב והאינטרנט שנראה שהומצאו בעידן שלנו, מבוססים על המצאות שנחשבו המצאות "מאפס לאחד" בשלב הרבה יותר מוקדם, כמו לדוגמא הקונספט וההמצאה של המחשב הראשון ב-1837 על ידי צ'ארלס בבג'.
מחירים כמערכת מידע, שיטת מדידה ומחזורים כלכליים
מאז המהפכה התעשייתית, הכלכלה העולמית הפכה לגלובלית כך שהיא מורכבת מכמות אדירה של משתתפים.
כלל המשתתפים, מתעסקים כל אחד באופן פרטני ביחידה קטנה מאוד בכלכלה.
ביחד אנחנו יכולים ליצור ולתחזק מוצרים ושירותים מורכבים שכל אחד מאיתנו נהנה מהם ביום יום, מבלי לחשוב כמעט על איך הם עובדים ועל המורכבות הנדרשת על מנת לספק אותם.
שירותים כמו חשמל לכל בית, או הסופר המקומי שיש בו ירקות ופירות שגודלו ונקטפו מכל העולם, מוצרים שנארזו ביבשת אחרת במפעל מרוחק, או אפילו עיפרון העפרת הפשוט, אשר על מנת לייצר אותו נדרשת כמות אדירה של אנשים מתעשיות שונות בעולם.
עיפרון עופרת יכול להראות כמו מוצר פשוט, אך דרך הפעולה הקורת על מנת שנוכל לקנות אותו בפחות מחמישה שקלים בכל קניון, היא מורכבת ומופלאה.
החומרים הבסיסיים מהם מורכב העיפרון הם גרפיט, ארז, מתכת וגומי.
עץ הארז מגיע מצפון מערב האוקיינוס השקט, הגרפיט נכרה בסין ובסרי לנקה. במפעל העפרונות הוא מעורבב עם חימר, בחום ועם חומרים אחרים, לפני שהוא מעוצב, מיובש ונאפה בכבשן.
כך גם המחק וטבעת המתכת אשר מחברת אותו לעיפרון, מיוצרים מחומרים הנכרים, מזוקקים ונשלחים מכל העולם כדי לחבר אותם לעיפרון. זאת בלי לחשוב על הדרכים והתשתיות בהן חומרים אילו עוברים וכל האנשים המעורבים כדי לתחזק אותם.
אנשים המעורבים בתעשיות אלה עושים זאת מרצונם החופשי, לא כי הם בהכרח מעוניינים בעפרונות, אלא מכיוון שהם מעויינים להחליף את עבודתם בתמורה לשכר שיאפשר להם לקנות את מה שהם רוצים וצריכים.
זהו השוק, רשת התארגנות ספונטנית של מיליוני אנשים עם כישורים שונים.
אפילו עיפרון פשוט מורכב מאינסוף פעולות על ידי כמות אדירה של אנשים, כך שאין אפשרות שכל האנשים המעורבים בפעולה, יכולים לתקשר בניהם או לדעת אחד על שני.
ומכאן נובע שאין אדם היכול לדעת ולנהל את כל התהליך בעצמו ובטח, שלא כאשר מדובר בתהליכים של מוצרים ושירותים הרבה יותר מורכבים מיצירת עיפרון.
אדם סמית' קרא לתהליך זה "היד הנעלמת", הממשיל את תהליך השוק לכזה שקורה על ידי יד בלתי נראית, הגורמת לתהליך השוק לעבוד בצורה אוטומטית.
הדרך בה תעשיות אלה מתקשרות אחת עם השניה ומעבירות מידע על מנת לנהל את תהליך הייצור, היא שימוש במחירים.
חוץ ממחירים, התעשיינים לא באמת יכולים לארגן ביניהם אופרציה כל כך גדולה על מנת לייצר מוצרים ושירותים מקצה לקצה.
ניקח לדוגמא מקרה בו רעידת אדמה ב-2010 פוגעת בצ'ילה, שהיא היצרנית הגדולה בעולם של נחושת.
רעידת האדמה פוגעת במכרי הנחושת ובנמל המשומש לייצוא הנחושת למדינות אחרות בעולם.
אירוע זה גרם למחסור מיידי בנחושת וכתוצאה מכך למחיר של נחושת לעלות ב-6.2%.
כל מי שמעורב בכל דרך שהיא בשימוש בנחושת הושפע מהמקרה, אך אין להם צורך לדעת בכלל על רעידת האדמה, או צ'ילה, או על שום תנאי בשוק כדי לדעת איך לפעול.
עליית המחיר בלבד מכילה את כל המידע הרלוונטי שצריך לדעת. לכל החברות אשר צורכות נחושת, מיד נוצר תמריץ לרכוש פחות נחושת, לדחות רכישות שלא היה בהן צורך מיידי ולמצוא תחליפים.
ומצד שני, עליית המחיר של נחושת בשוק, מייצרת לכל יצרניות הנחושת תמריץ לייצר יותר כדי להרוויח מעליית המחיר.
עליית המחיר גורמת לכל מי שמעורב, לפעול על מנת להרוויח מחוסר שנוצר על ידי רעידת האדמה, כך שרעידת האדמה היא לא כל כך הרסנית כמו שהיתה יכולה להיות.
תוך כמה ימים מחיר הנחושת התנרמל וחזר לכפי שהיה לפני רעידת האדמה.
ככל שהשווקים הפכו לגלובאלים ומחוברים יותר, אנחנו פחות סובלים משינויים רנדומליים בשוק ספציפי, וכך אנחנו מסוגלים לשמר את רמת החיים שלנו יותר מתמיד.
כך אנחנו מגיעים להבין את השימוש השלישי של כסף מלבד שימושו כאמצעי חליפין, או אמצי לשמירה על ערך שהוא שימושו כיחידת מידה.
כסף משמש אותנו לחישובים כלכליים כפי שראינו את התעשיות השונות והשימוש שלהן במחירים על מנת להעביר מידע.
כאשר ממשלות מייצרות כסף חדש או לווות כסף שהן אינן יכולות להחזיר ומשתמשות בו על מנת לייצר הוצאות פיקטיביות כדי להגדיל את הצריכה כללית, הן גורמות בעצם להזזת משאבים ופיחות ערך הכסף כפי שראינו את ערכו המשתנה של הכסף מול סחורות.
פיחות ערך הכסף ושינוי ערכו גורם לו לאבד את אחד התפקידים החשובים ביותר שלו, שהוא להיות כלי מדידה לחישובים כלכליים כפי שמרחק הוא יחידת מידה לחישוב אורך במרחב הפיזי.
אם הייתי מגיע אל המהנדס ואומר לו להוריד את הערך של מטר ל-98 סנטימטרים כדי שאוכל לבנות בית עם יותר מטרים הוא היה חושב שאני מטורף. כך יש לבצע את אותה אנלוגיה על כסף.
פרידריך האייק, כלכלן אוסטרי אשר הביע את רעיונותיו על כסף כמערכת מידע בחיבור הנקרא, "השימוש במידע בחברה", טען שמשקים בעלי תכנון מרכזי על ידי קבוצה נבחרת של אנשים, לעולם לא יהיה מספיק מידע לביצוע הקצאה יעילה ומהימנה.
בנוסף האייק טען שהמחזור העסקי נובע מהרחבת האשראי האינפלציוני של הבנק המרכזי לאורך זמן, המוביל לחוסר הקצאת הון מתאימה ויעילה בשל הריביות הנמוכות באופן מלאכותי.
הוא כתב כי "חוסר היציבות בעבר של כלכלת השוק הוא תוצאה של הרחקתו של הרגולטור החשוב ביותר של מנגנון השוק, הכסף, שעליו להיות מוסדר על ידי תהליך השוק."
כאשר המתכנן המרכזי מוצא את עצמו בניסיון לנהל קריסה של השווקים והאטה כלכלית הוא משתמש בכלים שיש לרשותו, שאחד מהם הוא הורדת הריבית, על מנת לייצר תמריצים ללוות, וכך לייצר השקעות והוצאות כספים.
אך הצמיחה שתקרה מגידול בהשקעה, תהיה מלאכותית ובסופו של דבר תהפוך לנפילה, והיווצרות של ה"השקעות השגויות"(Malinvestment).
אנחנו יכולים לראות זאת קורה לאחר המשבר ב-2008, כאשר הבנקים המרכזיים בעולם הורידו את הריבית להיות קרובה לשיעור 0%.
מאז חווינו את אחת העליות הארוכות ביותר בהיסטוריית השווקים, עליה בשוק הנדל"ן, ניירות ערך, המבוססות על הרחבה של קרדיט וחוב.
אך מהר מאוד כח כלכלי מתחיל לזוז בצורה לא יעילה שמפתחת מה שהאייק ומיזס קראו לו "השקעות שגויות"(malinvestments), וכך מתפתחות בועות בכלכלה.
כאשר השוק חווה אירוע "בלתי ניתן לצפייה" או "ברבור שחור", כמו הקורונה לדוגמא ב-2020, השווקים נפלו בשיעור הקרוב ל-50% תוך ימים בודדים. זאת כיוון שהמערכת בנויה כולה על השקעות שגויות במימון שעולה 0%.
הקורונה או כל אירוע כזה או אחר משמש כסיכה לבועה שהתפתחה במשך תקופת הריבית הנמוכה, מה שגורם לשוק להאט ולקרוס.
ההאטה גורמת לקובעיי המדיניות להגיב ולהשתמש בכלים שברשותם, שהם בעצם להפחית עוד את הריבית, להנפיק כסף חדש, ולנסות להניע את הכלכלה שוב על ידי כיסוי החוב של הממשלה ותאגידים פיננסיים, על מנת שלא יפשטו רגל.
הממשלה גם מנסה לייצר פרויקטים יזומים על ידה כדי ליצור עבודות ולהניע את הכלכלה, מה שבוודאות לא כלכלי כי הממשלה לא חווה את הסיכון הכרוך בלהפסיד את הכסף, כך שגם אם הפרויקט אינו כלכלי, הממשלה לא נושאת בסיכון של הוצאת כספי ציבור.
ושוב תהליך אשר ניתן לכנות "mal investments".
מקורות:
1. אני עיפרון ויקיפדיה
2. רעידת אדמה בצ'ילה גורמת לעליית מחיר הנחושת
3. "השימוש במידע בחברה", נכתב על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל פרידריך אוּגוסט פון האייק.
כלל המשתתפים, מתעסקים כל אחד באופן פרטני ביחידה קטנה מאוד בכלכלה.
ביחד אנחנו יכולים ליצור ולתחזק מוצרים ושירותים מורכבים שכל אחד מאיתנו נהנה מהם ביום יום, מבלי לחשוב כמעט על איך הם עובדים ועל המורכבות הנדרשת על מנת לספק אותם.
שירותים כמו חשמל לכל בית, או הסופר המקומי שיש בו ירקות ופירות שגודלו ונקטפו מכל העולם, מוצרים שנארזו ביבשת אחרת במפעל מרוחק, או אפילו עיפרון העפרת הפשוט, אשר על מנת לייצר אותו נדרשת כמות אדירה של אנשים מתעשיות שונות בעולם.
עיפרון עופרת יכול להראות כמו מוצר פשוט, אך דרך הפעולה הקורת על מנת שנוכל לקנות אותו בפחות מחמישה שקלים בכל קניון, היא מורכבת ומופלאה.
החומרים הבסיסיים מהם מורכב העיפרון הם גרפיט, ארז, מתכת וגומי.
עץ הארז מגיע מצפון מערב האוקיינוס השקט, הגרפיט נכרה בסין ובסרי לנקה. במפעל העפרונות הוא מעורבב עם חימר, בחום ועם חומרים אחרים, לפני שהוא מעוצב, מיובש ונאפה בכבשן.
כך גם המחק וטבעת המתכת אשר מחברת אותו לעיפרון, מיוצרים מחומרים הנכרים, מזוקקים ונשלחים מכל העולם כדי לחבר אותם לעיפרון. זאת בלי לחשוב על הדרכים והתשתיות בהן חומרים אילו עוברים וכל האנשים המעורבים כדי לתחזק אותם.
אנשים המעורבים בתעשיות אלה עושים זאת מרצונם החופשי, לא כי הם בהכרח מעוניינים בעפרונות, אלא מכיוון שהם מעויינים להחליף את עבודתם בתמורה לשכר שיאפשר להם לקנות את מה שהם רוצים וצריכים.
זהו השוק, רשת התארגנות ספונטנית של מיליוני אנשים עם כישורים שונים.
אפילו עיפרון פשוט מורכב מאינסוף פעולות על ידי כמות אדירה של אנשים, כך שאין אפשרות שכל האנשים המעורבים בפעולה, יכולים לתקשר בניהם או לדעת אחד על שני.
ומכאן נובע שאין אדם היכול לדעת ולנהל את כל התהליך בעצמו ובטח, שלא כאשר מדובר בתהליכים של מוצרים ושירותים הרבה יותר מורכבים מיצירת עיפרון.
אדם סמית' קרא לתהליך זה "היד הנעלמת", הממשיל את תהליך השוק לכזה שקורה על ידי יד בלתי נראית, הגורמת לתהליך השוק לעבוד בצורה אוטומטית.
הדרך בה תעשיות אלה מתקשרות אחת עם השניה ומעבירות מידע על מנת לנהל את תהליך הייצור, היא שימוש במחירים.
חוץ ממחירים, התעשיינים לא באמת יכולים לארגן ביניהם אופרציה כל כך גדולה על מנת לייצר מוצרים ושירותים מקצה לקצה.
ניקח לדוגמא מקרה בו רעידת אדמה ב-2010 פוגעת בצ'ילה, שהיא היצרנית הגדולה בעולם של נחושת.
רעידת האדמה פוגעת במכרי הנחושת ובנמל המשומש לייצוא הנחושת למדינות אחרות בעולם.
אירוע זה גרם למחסור מיידי בנחושת וכתוצאה מכך למחיר של נחושת לעלות ב-6.2%.
כל מי שמעורב בכל דרך שהיא בשימוש בנחושת הושפע מהמקרה, אך אין להם צורך לדעת בכלל על רעידת האדמה, או צ'ילה, או על שום תנאי בשוק כדי לדעת איך לפעול.
עליית המחיר בלבד מכילה את כל המידע הרלוונטי שצריך לדעת. לכל החברות אשר צורכות נחושת, מיד נוצר תמריץ לרכוש פחות נחושת, לדחות רכישות שלא היה בהן צורך מיידי ולמצוא תחליפים.
ומצד שני, עליית המחיר של נחושת בשוק, מייצרת לכל יצרניות הנחושת תמריץ לייצר יותר כדי להרוויח מעליית המחיר.
עליית המחיר גורמת לכל מי שמעורב, לפעול על מנת להרוויח מחוסר שנוצר על ידי רעידת האדמה, כך שרעידת האדמה היא לא כל כך הרסנית כמו שהיתה יכולה להיות.
תוך כמה ימים מחיר הנחושת התנרמל וחזר לכפי שהיה לפני רעידת האדמה.
ככל שהשווקים הפכו לגלובאלים ומחוברים יותר, אנחנו פחות סובלים משינויים רנדומליים בשוק ספציפי, וכך אנחנו מסוגלים לשמר את רמת החיים שלנו יותר מתמיד.
כך אנחנו מגיעים להבין את השימוש השלישי של כסף מלבד שימושו כאמצעי חליפין, או אמצי לשמירה על ערך שהוא שימושו כיחידת מידה.
כסף משמש אותנו לחישובים כלכליים כפי שראינו את התעשיות השונות והשימוש שלהן במחירים על מנת להעביר מידע.
כאשר ממשלות מייצרות כסף חדש או לווות כסף שהן אינן יכולות להחזיר ומשתמשות בו על מנת לייצר הוצאות פיקטיביות כדי להגדיל את הצריכה כללית, הן גורמות בעצם להזזת משאבים ופיחות ערך הכסף כפי שראינו את ערכו המשתנה של הכסף מול סחורות.
פיחות ערך הכסף ושינוי ערכו גורם לו לאבד את אחד התפקידים החשובים ביותר שלו, שהוא להיות כלי מדידה לחישובים כלכליים כפי שמרחק הוא יחידת מידה לחישוב אורך במרחב הפיזי.
אם הייתי מגיע אל המהנדס ואומר לו להוריד את הערך של מטר ל-98 סנטימטרים כדי שאוכל לבנות בית עם יותר מטרים הוא היה חושב שאני מטורף. כך יש לבצע את אותה אנלוגיה על כסף.
פרידריך האייק, כלכלן אוסטרי אשר הביע את רעיונותיו על כסף כמערכת מידע בחיבור הנקרא, "השימוש במידע בחברה", טען שמשקים בעלי תכנון מרכזי על ידי קבוצה נבחרת של אנשים, לעולם לא יהיה מספיק מידע לביצוע הקצאה יעילה ומהימנה.
בנוסף האייק טען שהמחזור העסקי נובע מהרחבת האשראי האינפלציוני של הבנק המרכזי לאורך זמן, המוביל לחוסר הקצאת הון מתאימה ויעילה בשל הריביות הנמוכות באופן מלאכותי.
הוא כתב כי "חוסר היציבות בעבר של כלכלת השוק הוא תוצאה של הרחקתו של הרגולטור החשוב ביותר של מנגנון השוק, הכסף, שעליו להיות מוסדר על ידי תהליך השוק."
כאשר המתכנן המרכזי מוצא את עצמו בניסיון לנהל קריסה של השווקים והאטה כלכלית הוא משתמש בכלים שיש לרשותו, שאחד מהם הוא הורדת הריבית, על מנת לייצר תמריצים ללוות, וכך לייצר השקעות והוצאות כספים.
אך הצמיחה שתקרה מגידול בהשקעה, תהיה מלאכותית ובסופו של דבר תהפוך לנפילה, והיווצרות של ה"השקעות השגויות"(Malinvestment).
אנחנו יכולים לראות זאת קורה לאחר המשבר ב-2008, כאשר הבנקים המרכזיים בעולם הורידו את הריבית להיות קרובה לשיעור 0%.
מאז חווינו את אחת העליות הארוכות ביותר בהיסטוריית השווקים, עליה בשוק הנדל"ן, ניירות ערך, המבוססות על הרחבה של קרדיט וחוב.
אך מהר מאוד כח כלכלי מתחיל לזוז בצורה לא יעילה שמפתחת מה שהאייק ומיזס קראו לו "השקעות שגויות"(malinvestments), וכך מתפתחות בועות בכלכלה.
כאשר השוק חווה אירוע "בלתי ניתן לצפייה" או "ברבור שחור", כמו הקורונה לדוגמא ב-2020, השווקים נפלו בשיעור הקרוב ל-50% תוך ימים בודדים. זאת כיוון שהמערכת בנויה כולה על השקעות שגויות במימון שעולה 0%.
הקורונה או כל אירוע כזה או אחר משמש כסיכה לבועה שהתפתחה במשך תקופת הריבית הנמוכה, מה שגורם לשוק להאט ולקרוס.
ההאטה גורמת לקובעיי המדיניות להגיב ולהשתמש בכלים שברשותם, שהם בעצם להפחית עוד את הריבית, להנפיק כסף חדש, ולנסות להניע את הכלכלה שוב על ידי כיסוי החוב של הממשלה ותאגידים פיננסיים, על מנת שלא יפשטו רגל.
הממשלה גם מנסה לייצר פרויקטים יזומים על ידה כדי ליצור עבודות ולהניע את הכלכלה, מה שבוודאות לא כלכלי כי הממשלה לא חווה את הסיכון הכרוך בלהפסיד את הכסף, כך שגם אם הפרויקט אינו כלכלי, הממשלה לא נושאת בסיכון של הוצאת כספי ציבור.
ושוב תהליך אשר ניתן לכנות "mal investments".
מקורות:
1. אני עיפרון ויקיפדיה
2. רעידת אדמה בצ'ילה גורמת לעליית מחיר הנחושת
3. "השימוש במידע בחברה", נכתב על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל פרידריך אוּגוסט פון האייק.
האם ממשלות צריכות לנהל את היצע הכסף?
לודוויג פון מיסס על כסף ואינפלציה, "ממשלות מאמינות … שכאשר יש אפשרות בחירה בין מיסוי לא פופולרי, לבין הוצאה מאוד פופולרית, תמיד תהיה להם דרך – דרך האינפלציה. זה ממחיש את בעיית הירידה מסטנדרט הזהב." -לודוויג פון מיזס
בהסתכלות על ההיסטוריה, ניתן לראות תקופות בהן היינו קרובים לסטנדרט זהב אידיאלי אך אף פעם לא באופן מלא.
עם זאת, בזמן סטנדרט הזהב, בסוף המאה ה-19, היו זמנים שונים מאוד מאלו שאנחנו חווים היום. ממשלות היו צריכות להיות אחראיות פיסקלית, כיוון שלא היה להן את הבנק המרכזי שירחיב את היצע הכסף על מנת לשלם את חובות הממשלה והיוזמות שלה.
לאלו מאיתנו שחיים היום, את הממשלה הכל יכולה, קשה לדמיין תקופה בה חירות ואחריות אישית היו עילאיות לשליטת הממשלה.
אך אלו היו תקופות שבהן חווינו שגשוג עילאי ברמת החיים והחירות האישית - ממשלות היו מרוסנות בלעדית להגנה על גבולות בינלאומיים, שמירה על זכויות רכוש וחופש, בזמן שלאינדיוידואלים הייתה את החירות לעשות בחירות בעצמם וכך גם לעמוד בהשלכות של הבחירות שלהם.
ההיסטוריה עמוסה במקרים בהם מתכנן מרכזי, ממשלה, מונרכיה, דיקטטורה וכל צורת ממשל שהיא, מנסים לטפל ב"משבר הנוכחי" או לגרום למצב "להיות טוב יותר" בכך שהם משתמשים בכוח שלהם כמונופול על החופש הפיזי וסחורת הכסף בכלכלה, על מנת לייצר לעצמם מימון כדי למממש את הרעיונות שלהם.
אך מערכת התמריצים הנצחית של מתכנן מרכזי מוכיחה לנו שזה לא אפשרי לטפל בבעיות בעזרת שליטה בכסף בלבד, בין אם זה האימפריה הרומית, ארגנטינה, ויימאר ריפבליק, האימפריה הבריטית, ההולנדית, ברית המועצות או כל איגוד מרכזי כזה או אחר בהיסטוריה.
אדם סמית' הנחשב אבי הכלכלה המודרנית, טבע את הרעיונות המלמדים אותנו איך בני האדם משגשגים. מאז פרסום ספרו, עושר העמים בשנת 1776 קיים קונצנזוס על כך שכלכלה חופשית היא הדרך בה בני האדם נהנים ממיקסום היכולת שלנו לשתף פעולה, כדי להעלות את רמת החיים של כולנו.
התהליך הקפיטליסטי הוא בעצם תהליך של צבירת הון ומשאבים כך שמשתתף בכלכלה יכול לזהות מה אחרים צריכים, אך לא יכולים להשיג, ולאחר מכן לנסות להשיג זאת בשבילם בעזרת השימוש במשאבים שנחסכו.
כאשר היזם מצליח לספק לאחרים את מה שהם צריכים בצורה כלכלית ורווחית, היזם מממש את התמריץ האישי שלו לרווח כלכלי, וכך גם אחרים נהנים ממה שהיזם יצר עבורם, וכך רמת החיים עולה עבור כולם.
בסוף המאה ה-19, הפרשנות לרעיון שאנו קוראים לו "כלכלה" התפצל בעיקרו לשני מחנות כאשר עדיין יש בניהם הסכמה מלאה לרעיונותיו של אדם סמית', אשר באמצעותם הוכיח שבני האדם משגשגים באופן מקסימלי על ידי כלכלה חופשית.
מחנה אחד מאמין כי ניתן לקיים כלכלה חופשית, אך רק בעזרת ניהול מרכזי של היצע הכסף והריבית על ידי הממשלה, זהו מחנה ג'ון מיינרד קיינס.
ומחנה שני, אשר לא מפריד שוק חופשי, מניהול שוק הכסף, ומאמין כי גם שוק הכסף צריך להתנהל בשוק החופשי כמו כל שוק, זהו מחנה הכלכלה או האסכולה האוסטרית, שנטבע בעיקרו מדמויות כמו קרל מנגר, לודוויג פון מיזס, פרדריק פון האייק, מארי רות'בארד ועוד רבים אשר במהלך 150 השנים האחרונות, סיפקו לנו מגוון עצום של כתבים המפריכים את הרעיונות הקיינסיאנים לניהול כלכלה.
היום, אנשים הנחשבים המקצוענים והמומחים היושבים במשרות ממשלתיות, מוסדות פיננסיים, בנקים מרכזיים ופרטיים, אשר יחד מממשים את המערכת שטווינו לאחר מלחמת העולם השנייה וניתקנו סופית מזהב ב-1971. אלו הם הכלכלנים, הפרופסורים, הפוליטיקאים, העיתונאים שמספרים לנו שכך הדברים עובדים. יחד איתם יש אנשים שקוראים לעוד מרכוז וכח לממשלה.
מאז מלחמת העולם נולדו עוד מגוון של אסכולות כלכליות כמו "תאוריה המוניטרית המודרנית", "הכלכלה הניאו קלאסית", "הכלכלה הקיינסיאנית החדשה", "פוסט קיינסיאנית", כולם עם שמות שונים, אך כולם ביסודם דומים לרעיונות של קיינס שהופצו בתקופת מלחמות העולם, בהן היצע הכסף חייב להתרחב ולהשלט על ידי הממשלה.
בגדול אפשר לסכם זאת כך, יש בנק מרכזי שמנפיק את הכסף? הכלכלה היא קיינסיאנית ולא חופשית.
מקורות:
לודוויג היינריך אדלר פון מיזס, כלכלן אוסטרי אמריקאי יהודי, אוסף חיבורים על כסף ואינפלציה
בהסתכלות על ההיסטוריה, ניתן לראות תקופות בהן היינו קרובים לסטנדרט זהב אידיאלי אך אף פעם לא באופן מלא.
עם זאת, בזמן סטנדרט הזהב, בסוף המאה ה-19, היו זמנים שונים מאוד מאלו שאנחנו חווים היום. ממשלות היו צריכות להיות אחראיות פיסקלית, כיוון שלא היה להן את הבנק המרכזי שירחיב את היצע הכסף על מנת לשלם את חובות הממשלה והיוזמות שלה.
לאלו מאיתנו שחיים היום, את הממשלה הכל יכולה, קשה לדמיין תקופה בה חירות ואחריות אישית היו עילאיות לשליטת הממשלה.
אך אלו היו תקופות שבהן חווינו שגשוג עילאי ברמת החיים והחירות האישית - ממשלות היו מרוסנות בלעדית להגנה על גבולות בינלאומיים, שמירה על זכויות רכוש וחופש, בזמן שלאינדיוידואלים הייתה את החירות לעשות בחירות בעצמם וכך גם לעמוד בהשלכות של הבחירות שלהם.
ההיסטוריה עמוסה במקרים בהם מתכנן מרכזי, ממשלה, מונרכיה, דיקטטורה וכל צורת ממשל שהיא, מנסים לטפל ב"משבר הנוכחי" או לגרום למצב "להיות טוב יותר" בכך שהם משתמשים בכוח שלהם כמונופול על החופש הפיזי וסחורת הכסף בכלכלה, על מנת לייצר לעצמם מימון כדי למממש את הרעיונות שלהם.
אך מערכת התמריצים הנצחית של מתכנן מרכזי מוכיחה לנו שזה לא אפשרי לטפל בבעיות בעזרת שליטה בכסף בלבד, בין אם זה האימפריה הרומית, ארגנטינה, ויימאר ריפבליק, האימפריה הבריטית, ההולנדית, ברית המועצות או כל איגוד מרכזי כזה או אחר בהיסטוריה.
אדם סמית' הנחשב אבי הכלכלה המודרנית, טבע את הרעיונות המלמדים אותנו איך בני האדם משגשגים. מאז פרסום ספרו, עושר העמים בשנת 1776 קיים קונצנזוס על כך שכלכלה חופשית היא הדרך בה בני האדם נהנים ממיקסום היכולת שלנו לשתף פעולה, כדי להעלות את רמת החיים של כולנו.
התהליך הקפיטליסטי הוא בעצם תהליך של צבירת הון ומשאבים כך שמשתתף בכלכלה יכול לזהות מה אחרים צריכים, אך לא יכולים להשיג, ולאחר מכן לנסות להשיג זאת בשבילם בעזרת השימוש במשאבים שנחסכו.
כאשר היזם מצליח לספק לאחרים את מה שהם צריכים בצורה כלכלית ורווחית, היזם מממש את התמריץ האישי שלו לרווח כלכלי, וכך גם אחרים נהנים ממה שהיזם יצר עבורם, וכך רמת החיים עולה עבור כולם.
בסוף המאה ה-19, הפרשנות לרעיון שאנו קוראים לו "כלכלה" התפצל בעיקרו לשני מחנות כאשר עדיין יש בניהם הסכמה מלאה לרעיונותיו של אדם סמית', אשר באמצעותם הוכיח שבני האדם משגשגים באופן מקסימלי על ידי כלכלה חופשית.
מחנה אחד מאמין כי ניתן לקיים כלכלה חופשית, אך רק בעזרת ניהול מרכזי של היצע הכסף והריבית על ידי הממשלה, זהו מחנה ג'ון מיינרד קיינס.
ומחנה שני, אשר לא מפריד שוק חופשי, מניהול שוק הכסף, ומאמין כי גם שוק הכסף צריך להתנהל בשוק החופשי כמו כל שוק, זהו מחנה הכלכלה או האסכולה האוסטרית, שנטבע בעיקרו מדמויות כמו קרל מנגר, לודוויג פון מיזס, פרדריק פון האייק, מארי רות'בארד ועוד רבים אשר במהלך 150 השנים האחרונות, סיפקו לנו מגוון עצום של כתבים המפריכים את הרעיונות הקיינסיאנים לניהול כלכלה.
היום, אנשים הנחשבים המקצוענים והמומחים היושבים במשרות ממשלתיות, מוסדות פיננסיים, בנקים מרכזיים ופרטיים, אשר יחד מממשים את המערכת שטווינו לאחר מלחמת העולם השנייה וניתקנו סופית מזהב ב-1971. אלו הם הכלכלנים, הפרופסורים, הפוליטיקאים, העיתונאים שמספרים לנו שכך הדברים עובדים. יחד איתם יש אנשים שקוראים לעוד מרכוז וכח לממשלה.
מאז מלחמת העולם נולדו עוד מגוון של אסכולות כלכליות כמו "תאוריה המוניטרית המודרנית", "הכלכלה הניאו קלאסית", "הכלכלה הקיינסיאנית החדשה", "פוסט קיינסיאנית", כולם עם שמות שונים, אך כולם ביסודם דומים לרעיונות של קיינס שהופצו בתקופת מלחמות העולם, בהן היצע הכסף חייב להתרחב ולהשלט על ידי הממשלה.
בגדול אפשר לסכם זאת כך, יש בנק מרכזי שמנפיק את הכסף? הכלכלה היא קיינסיאנית ולא חופשית.
מקורות:
לודוויג היינריך אדלר פון מיזס, כלכלן אוסטרי אמריקאי יהודי, אוסף חיבורים על כסף ואינפלציה
כסף דיגיטלי
כסף הוא מערכת החיים בציוויליזציה פרודוקטיבית. ראינו איך התפתחות צורות שונות של כסף משפיעות על הלך ההצלחה או הכישלון של קבוצה של אנשים החיים וסוחרים יחד.
אפילו בהיסטוריה המודרנית של ה-500 שנים האחרונות, חווינו שינויים רבים בדרך בה בני האדם בוחרים להשתמש בטכנולוגיה הנקראת כסף.
עם פיתוח המחשב והתקשורת בין מחשבים ב-100 השנים האחרונות, יצרנו דרך ליברלית וחופשית לתקשר ללא הפרעה.
המחשב והאינטרנט אפשרו דמוקרטיזציה של מידע, ואת החופש להעביר מידע, כמעט בחינם בסדר גודל עולמי, מה שלא ראינו אף פעם בהיסטוריה.
התהליך האבולוציוני של פיתוח המחשב והאינטרנט, גרם לטכנולוגיות רבות להפוך מאנלוגיות לדיגיטליות.
תהליך הדיגיטליזציה עוזר להנגיש טכנולוגיות שפעם היו יקרות או יקרות יותר, להרבה יותר זולות, למגוון רחב של אנשים.
בהסתכלות פשוטה על המחשב והטלפון שלי, אני יכול למצוא דוגמאות למגוון רחב של מוצרים שפעם היינו צריכים לרכוש בנפרד, מוצרים כמו מצלמה, מפות, שעון, מחשבון, ג'י פי אס, טלפון, נגן שירים, לוח שנה, אנציקלופדיה ועוד.
שלא לדבר על אפליקציות שיתופיות כמו תן ביס או וולט שמאפשרות לנו בקליק להזמין ארוחה עד הבית ללא מאמץ, או אפליקציות כמו אובר, טוויטר, בירד, טלגרם ועוד.
גם כסף, והשווקים הפיננסיים עברו את האבולוציה, בה בעבר ניהול פיננסי התנהל בצורה אנלוגית או פיזית בעזרת כלי כתיבה ונייר, לכך שהיום ניהול פיננסי מתנהל בצורה כמעט דיגיטלית לחלוטין.
אנחנו מקבלים שכר באופן אוטומטי דרך חשבון הבנק שלנו, עליו אנחנו יכולים לקבל מידע דרך אפליקציה. אנחנו מבצעים תשלומים בעזרת כרטיס אשראי שאנחנו מחזיקים, או בעזרת הטלפון שלנו.
הבעיה בכסף דיגיטלי המתנהל דרך האינטרנט, טמון בבעיה כללית יותר אשר קיימת בייצוג דיגיטלי של מידע, והיא היכולת להעתיק מידע.
כלל המידע באינטרנט ניתן להעתקה, סרטים, ספרים, משחקים וכל מידע כזה או אחר ניתן להעתקה במידה והוא קיים בצורה דיגיטלית.
היכולת להעתיק מידע, גורמת לניהול מידע רגיש, להתמרכז ולהשלט על ידי ניהול מרכזי, ממוגן מפני פריצות ושינויים על ידי מי שלא מוסמך לכך.
הממשלה, הבנק המרכזי והבנקים המסחריים, מנהלים את מערכת הכסף שלנו בצורה שרק הם יכולים לגשת אליה, על מנת לקיים מערכת כסף ממוגנת מפריצות.
הסיכון הכרוך בפריצה למערכת כזו, היא שהפורץ יוכל לנצל את המערכת לטובתו ולהשתמש בכסף שהוא לא שלו.
הבעיה במערכת כזו, היא אותה בעיה היסטורית של מנהל מרכזי של היצע הכסף.
הכסף הנשלט בידי ישות מרכזית, מאפשר למנהל את הכוח להשתמש בכסף כרצונו, כפי שפורץ למערכת היה עושה, גם אם השימוש בכסף הוא בניגוד לטובת או רצון הכלל.
במערכת כזו אנו חווים את בעיית האינפלציה הנגרמת מהרחבת היצע הכסף, מימון האופרציה של הישות המרכזית, ומימון של מי שקרוב למערכת הכסף והבנקים המסחריים, כפי שחווינו בכל ההיסטוריה.
אפילו בהיסטוריה המודרנית של ה-500 שנים האחרונות, חווינו שינויים רבים בדרך בה בני האדם בוחרים להשתמש בטכנולוגיה הנקראת כסף.
עם פיתוח המחשב והתקשורת בין מחשבים ב-100 השנים האחרונות, יצרנו דרך ליברלית וחופשית לתקשר ללא הפרעה.
המחשב והאינטרנט אפשרו דמוקרטיזציה של מידע, ואת החופש להעביר מידע, כמעט בחינם בסדר גודל עולמי, מה שלא ראינו אף פעם בהיסטוריה.
התהליך האבולוציוני של פיתוח המחשב והאינטרנט, גרם לטכנולוגיות רבות להפוך מאנלוגיות לדיגיטליות.
תהליך הדיגיטליזציה עוזר להנגיש טכנולוגיות שפעם היו יקרות או יקרות יותר, להרבה יותר זולות, למגוון רחב של אנשים.
בהסתכלות פשוטה על המחשב והטלפון שלי, אני יכול למצוא דוגמאות למגוון רחב של מוצרים שפעם היינו צריכים לרכוש בנפרד, מוצרים כמו מצלמה, מפות, שעון, מחשבון, ג'י פי אס, טלפון, נגן שירים, לוח שנה, אנציקלופדיה ועוד.
שלא לדבר על אפליקציות שיתופיות כמו תן ביס או וולט שמאפשרות לנו בקליק להזמין ארוחה עד הבית ללא מאמץ, או אפליקציות כמו אובר, טוויטר, בירד, טלגרם ועוד.
גם כסף, והשווקים הפיננסיים עברו את האבולוציה, בה בעבר ניהול פיננסי התנהל בצורה אנלוגית או פיזית בעזרת כלי כתיבה ונייר, לכך שהיום ניהול פיננסי מתנהל בצורה כמעט דיגיטלית לחלוטין.
אנחנו מקבלים שכר באופן אוטומטי דרך חשבון הבנק שלנו, עליו אנחנו יכולים לקבל מידע דרך אפליקציה. אנחנו מבצעים תשלומים בעזרת כרטיס אשראי שאנחנו מחזיקים, או בעזרת הטלפון שלנו.
הבעיה בכסף דיגיטלי המתנהל דרך האינטרנט, טמון בבעיה כללית יותר אשר קיימת בייצוג דיגיטלי של מידע, והיא היכולת להעתיק מידע.
כלל המידע באינטרנט ניתן להעתקה, סרטים, ספרים, משחקים וכל מידע כזה או אחר ניתן להעתקה במידה והוא קיים בצורה דיגיטלית.
היכולת להעתיק מידע, גורמת לניהול מידע רגיש, להתמרכז ולהשלט על ידי ניהול מרכזי, ממוגן מפני פריצות ושינויים על ידי מי שלא מוסמך לכך.
הממשלה, הבנק המרכזי והבנקים המסחריים, מנהלים את מערכת הכסף שלנו בצורה שרק הם יכולים לגשת אליה, על מנת לקיים מערכת כסף ממוגנת מפריצות.
הסיכון הכרוך בפריצה למערכת כזו, היא שהפורץ יוכל לנצל את המערכת לטובתו ולהשתמש בכסף שהוא לא שלו.
הבעיה במערכת כזו, היא אותה בעיה היסטורית של מנהל מרכזי של היצע הכסף.
הכסף הנשלט בידי ישות מרכזית, מאפשר למנהל את הכוח להשתמש בכסף כרצונו, כפי שפורץ למערכת היה עושה, גם אם השימוש בכסף הוא בניגוד לטובת או רצון הכלל.
במערכת כזו אנו חווים את בעיית האינפלציה הנגרמת מהרחבת היצע הכסף, מימון האופרציה של הישות המרכזית, ומימון של מי שקרוב למערכת הכסף והבנקים המסחריים, כפי שחווינו בכל ההיסטוריה.
ביטקוין כמערכת כסף דיגיטלית
עם הדמוקרטיזציה של המידע באינטרנט, עדיין נשארה מערכת מידע שהיא לא דמוקרטית המנוהלת על ידי ישות מרכזית, מערכת הכסף.
מערכת הכסף שלנו בנויה בצורה כזו, ששני משתתפים בכלכלה הרוצים לסחור ביניהם, חייבים לעבור דרך צד שלישי המנהל את טכנולוגיית הכסף.
בתחום מערכות המידע, תוספת של ישות המעורבת במערכת, מוסיפה נקודת כשל למערכת ובטבע של תוספת כזו, מוסיפה סיכון בשימוש במערכת.
הצד השלישי במערכת מהווה סיכון מכמה סיבות. הוא יכול להחליט על אילו עסקאות הוא מסכים לביצוע ואיזה הוא לא, הוא יכול להיפרץ ולהוות סיכון לערך הכלכלי שעובר דרכו.
הוא בעיקר יכול להוות את הסיכון הגדול ביותר, בכך שהוא מפר את הערכים החשובים ביותר של כסף, שהם מקור שימור ערך ויחידת מדידה, עקרונות עליהם הסברנו קודם.
המוטיבציה של סטושי נקמוטו, ממציא הביטקוין, היתה ליצור מערכת כסף המתנהלת באופן מלא בין המשתתפים ברשת, בלי ישות מרכזית מנהלת, עם חוקים מוגדרים מראש כקוד, ללא היכולת לשנות את החוקים, אלא אם כן קיימת הסכמה מלאה בין המשתתפים.
הקשיים בלייצר מערכת כזו, גרמו לפרויקטים רבים שניסו לייצר כסף דיגיטלי, כמו ביטקוין, להיכשל.
קשיים כמו לייצר מערכת, אשר לא יהיה ניתן להעתיק בה את הכסף כפי שניתן לשכפל כל דבר דיגיטלי, או לייצר מערכת אשר לא יהיה ניתן לפרוץ אליה או לחבל בה, ויחד עם זאת, מערכת שתתנהל באופן פתוח ומבוזר, ולא באופן ממורכז ונשלט.
לאחר 40 שנים של פיתוח טכנולוגיות שונות, יחד עם ניסיונות רבים ליצור מערכת כסף המתקיימת באינטרנט, ולא תלוייה באף גורם יחיד, עם תמריצים כלכליים דומים לאלו של סחורה טבעית כמו זהב, הצליח סטושי נקמוטו ליצור את ביטקוין, כפי שניתן לראות בדיאגרמה הבאה.
בדיאגרמה זו ניתן לראות את הנסיונות הקודמים לביטקוין, ואת הטכנולוגיות הנחוצות שמרכיבות את ביטקוין, לפי שנת המצאתם:
מערכת הכסף שלנו בנויה בצורה כזו, ששני משתתפים בכלכלה הרוצים לסחור ביניהם, חייבים לעבור דרך צד שלישי המנהל את טכנולוגיית הכסף.
בתחום מערכות המידע, תוספת של ישות המעורבת במערכת, מוסיפה נקודת כשל למערכת ובטבע של תוספת כזו, מוסיפה סיכון בשימוש במערכת.
הצד השלישי במערכת מהווה סיכון מכמה סיבות. הוא יכול להחליט על אילו עסקאות הוא מסכים לביצוע ואיזה הוא לא, הוא יכול להיפרץ ולהוות סיכון לערך הכלכלי שעובר דרכו.
הוא בעיקר יכול להוות את הסיכון הגדול ביותר, בכך שהוא מפר את הערכים החשובים ביותר של כסף, שהם מקור שימור ערך ויחידת מדידה, עקרונות עליהם הסברנו קודם.
המוטיבציה של סטושי נקמוטו, ממציא הביטקוין, היתה ליצור מערכת כסף המתנהלת באופן מלא בין המשתתפים ברשת, בלי ישות מרכזית מנהלת, עם חוקים מוגדרים מראש כקוד, ללא היכולת לשנות את החוקים, אלא אם כן קיימת הסכמה מלאה בין המשתתפים.
הקשיים בלייצר מערכת כזו, גרמו לפרויקטים רבים שניסו לייצר כסף דיגיטלי, כמו ביטקוין, להיכשל.
קשיים כמו לייצר מערכת, אשר לא יהיה ניתן להעתיק בה את הכסף כפי שניתן לשכפל כל דבר דיגיטלי, או לייצר מערכת אשר לא יהיה ניתן לפרוץ אליה או לחבל בה, ויחד עם זאת, מערכת שתתנהל באופן פתוח ומבוזר, ולא באופן ממורכז ונשלט.
לאחר 40 שנים של פיתוח טכנולוגיות שונות, יחד עם ניסיונות רבים ליצור מערכת כסף המתקיימת באינטרנט, ולא תלוייה באף גורם יחיד, עם תמריצים כלכליים דומים לאלו של סחורה טבעית כמו זהב, הצליח סטושי נקמוטו ליצור את ביטקוין, כפי שניתן לראות בדיאגרמה הבאה.
בדיאגרמה זו ניתן לראות את הנסיונות הקודמים לביטקוין, ואת הטכנולוגיות הנחוצות שמרכיבות את ביטקוין, לפי שנת המצאתם:
יצירת ארנק
ביטקוין הוא מערכת כסף הדומה לחשבונות הבנק שלנו. במערכת הביטקוין, ניתן ליצור ארנק כפי שניתן ליצור חשבון בנק.
לכל ארנק, בדומה לחשבונות בנק, ניתן לראות את כמות המטבעות הקיימים בארנק, כמו שבחשבון הבנק ניתן לראות את ה"עובר ושב".
ויחד עם זאת ניתן לשלוח מטבעות ולקבל מטבעות, בארנק הביטקוין.
ההבדל בניהול ארנק הביטקוין אל מול חשבונות בנק מודרניים, בביטקוין אין צורך להתנהל מול חברה או בנק על מנת לפתוח ארנק.
כל מה שצריך הוא להשתמש באחת התוכנות ליצירת ארנק, וקיימות אלפי דרכים ליצירת ארנק ברשת הביטקוין.
החופש ביצירת ארנק ביטקוין, דומה יותר להחזקת זהב פיזי.
כפי שניתן להגיע אל מכרה זהב ולכרות זהב מבלי לקבל רשות, או אל מוכר הזהב ולקנות ממנו זהב, כך גם ניתן להשיג ולהחזיק ביטקוין.
אין צורך בישות מרכזית שתגיד כמה זהב אני מחזיק, אלא אני מחזיק את הזהב פיזית ואני יודע כמה זהב יש לי, כך גם קורה ברשת הביטקוין, אני מחזיק את הארנק שלי והמשמעות היא שאני מחזיק את הביטקוין שלי.
על מנת להעביר זהב לאדם אחר כל שצריך לעשות הוא להעביר אליו את הזהב.
בפעולה זו אין צורך בגורם צד שלישי. וכך גם ברשת הביטקוין, כאשר ארנק מונחה לשלוח ביטקוין לארנק אחר, אין צורך בגורם צד שלישי על מנת לפקח על העסקה, כפי שקורה בבמערכת הכסף הנוכחית המבוססת בנק.
לכל ארנק, בדומה לחשבונות בנק, ניתן לראות את כמות המטבעות הקיימים בארנק, כמו שבחשבון הבנק ניתן לראות את ה"עובר ושב".
ויחד עם זאת ניתן לשלוח מטבעות ולקבל מטבעות, בארנק הביטקוין.
ההבדל בניהול ארנק הביטקוין אל מול חשבונות בנק מודרניים, בביטקוין אין צורך להתנהל מול חברה או בנק על מנת לפתוח ארנק.
כל מה שצריך הוא להשתמש באחת התוכנות ליצירת ארנק, וקיימות אלפי דרכים ליצירת ארנק ברשת הביטקוין.
החופש ביצירת ארנק ביטקוין, דומה יותר להחזקת זהב פיזי.
כפי שניתן להגיע אל מכרה זהב ולכרות זהב מבלי לקבל רשות, או אל מוכר הזהב ולקנות ממנו זהב, כך גם ניתן להשיג ולהחזיק ביטקוין.
אין צורך בישות מרכזית שתגיד כמה זהב אני מחזיק, אלא אני מחזיק את הזהב פיזית ואני יודע כמה זהב יש לי, כך גם קורה ברשת הביטקוין, אני מחזיק את הארנק שלי והמשמעות היא שאני מחזיק את הביטקוין שלי.
על מנת להעביר זהב לאדם אחר כל שצריך לעשות הוא להעביר אליו את הזהב.
בפעולה זו אין צורך בגורם צד שלישי. וכך גם ברשת הביטקוין, כאשר ארנק מונחה לשלוח ביטקוין לארנק אחר, אין צורך בגורם צד שלישי על מנת לפקח על העסקה, כפי שקורה בבמערכת הכסף הנוכחית המבוססת בנק.
הנפקת מטבעות
הגדולה של ביטקוין מגיעה כאשר נשאלת השאלה, אבל איך מלכתחילה קיימים מטבעות ברשת ומי מקבל אותם? מה המנגנון ליצירת מטבעות ואיך הם מתחילים לזוז בין הארנקים כדי לקיים מערכת כסף שכזו ?
ביטקוין הוא מערכת כסף ובמערכת כסף זו, כפי שהסברנו, ארנקים שולחים מטבעות אחד לשני על ידי ביצוע עסקאות, כמו בהעברה בנקאית, מארנק לארנק.
כלל העסקאות נשמרות במחשבים המריצים את תוכנת הביטקוין.
באופן התנדבודתי, כל אחד יכול להוריד את תוכנת הביטקוין לתיעוד העסקאות. כל מה שצריך זה מחשב לא חזק במיוחד עם דיסק של בין 500 גיגה ל-1000 גיגה.
כל יחידות המחשב, או ה"צמתים", או ה-Nodes, שמורידים ומריצים את תוכנת הביטקוין, מחזיקים תיעוד של כל העסקאות שהתבצעו ברשת הביטקוין, מהיום הראשון.
בדיאגרמה הבאה, ניתן לראות ריכוזיות של צמתי ביטקוין שאפשר להגיע אליהן בעולם, בזמן שאני כותב.
כרגע ניתן להגיע לכמות צמתים לערך של 18,000. אלו אנשים אשר חושפים את המכונה שלהם לאחרים, אך כאשר התקנתי בעבר צומת בעצמי, ראיתי כי כמות הצמתים בזמן שאני עשיתי זאת, היתה קרובה ל-100,000, פשוט נראה כי לא כולם חושפים את עצמם.
ביטקוין הוא מערכת כסף ובמערכת כסף זו, כפי שהסברנו, ארנקים שולחים מטבעות אחד לשני על ידי ביצוע עסקאות, כמו בהעברה בנקאית, מארנק לארנק.
כלל העסקאות נשמרות במחשבים המריצים את תוכנת הביטקוין.
באופן התנדבודתי, כל אחד יכול להוריד את תוכנת הביטקוין לתיעוד העסקאות. כל מה שצריך זה מחשב לא חזק במיוחד עם דיסק של בין 500 גיגה ל-1000 גיגה.
כל יחידות המחשב, או ה"צמתים", או ה-Nodes, שמורידים ומריצים את תוכנת הביטקוין, מחזיקים תיעוד של כל העסקאות שהתבצעו ברשת הביטקוין, מהיום הראשון.
בדיאגרמה הבאה, ניתן לראות ריכוזיות של צמתי ביטקוין שאפשר להגיע אליהן בעולם, בזמן שאני כותב.
כרגע ניתן להגיע לכמות צמתים לערך של 18,000. אלו אנשים אשר חושפים את המכונה שלהם לאחרים, אך כאשר התקנתי בעבר צומת בעצמי, ראיתי כי כמות הצמתים בזמן שאני עשיתי זאת, היתה קרובה ל-100,000, פשוט נראה כי לא כולם חושפים את עצמם.
בכל אחת מצמתים אלו, קיים העתק של כלל העסקאות שקרו ברשת ביטקוין מהיום הראשון. זאת בניגוד למערכת בנקאות מרכזית אשר תלויה על ישות אחת.
מערכת זו היא שרידה הרבה יותר, כיוון שכדי להרוג את ביטקוין, צריך להרוג את כל הצמתים עד האחרונה. מה שנראה כבלתי אפשרי לביצוע, כיוון שידרש שיתוף פעולה עולמי בכל אחת ממדינות העולם, מה שנראה שלא קרה אף פעם בעבר.
נראה כי מדינה אשר בוחרת לצאת נגד ביטקוין, בסופו של דבר, פשוט מוציאה את עצמה מהשתתפות בטכנולוגיה, ומפסידה למדינות אחרות אפשר מאפשרות חופש פעולה, על מנת להשיג ערך כלכלי מהשימוש ברשת.
היסטורית, מדינות חזרו בהן פעם אחר אחרי שניסו להוציא את ביטקוין מהחוק, דבר שהוא גם בלתי אפשרי, כיוון שלא ניתן לאכוף את האינטרנט.
כך שמערכת התמריצים, כפי שמלומד בתורת המשחקים, גורמת לכך, שלאף מדינה אין אינטרס לחבל ברשת כיוון שתפסיד למדינות אחרות, אשר יבחרו להנות מהרשת.
שמירת העסקאות החדשות והעתקתם לכל המכונות קורת כל 10 דקות לערך. כך שהרשת אורזת את כל העסקאות שקרו בפרק זמן של עשר דקות ליחידה הנקראת "בלוק".
היסטוריית העסקאות, היא בלוקים האורזים בתוכם עסקאות, הנכתבים כל 10 דקות, ומכאן השם, שרשרת בלוקים או הבלוקצ'יין (Blockchain).
לכל בלוק יש מספר מייצג, כך שלבלוק הראשון ניתנה הספרה 1 וכן הלאה, כפי שניתן לראות בדיאגרמה:
בכל אחת מצמתים אלו, קיים העתק של כלל העסקאות שקרו ברשת ביטקוין מהיום הראשון. זאת בניגוד למערכת בנקאות מרכזית אשר תלויה על ישות אחת.
מערכת זו היא שרידה הרבה יותר, כיוון שכדי להרוג את ביטקוין, צריך להרוג את כל הצמתים עד האחרונה. מה שנראה כבלתי אפשרי לביצוע, כיוון שידרש שיתוף פעולה עולמי בכל אחת ממדינות העולם, מה שנראה שלא קרה אף פעם בעבר.
נראה כי מדינה אשר בוחרת לצאת נגד ביטקוין, בסופו של דבר, פשוט מוציאה את עצמה מהשתתפות בטכנולוגיה, ומפסידה למדינות אחרות אפשר מאפשרות חופש פעולה, על מנת להשיג ערך כלכלי מהשימוש ברשת.
היסטורית, מדינות חזרו בהן פעם אחר אחרי שניסו להוציא את ביטקוין מהחוק, דבר שהוא גם בלתי אפשרי, כיוון שלא ניתן לאכוף את האינטרנט.
כך שמערכת התמריצים, כפי שמלומד בתורת המשחקים, גורמת לכך, שלאף מדינה אין אינטרס לחבל ברשת כיוון שתפסיד למדינות אחרות, אשר יבחרו להנות מהרשת.
שמירת העסקאות החדשות והעתקתם לכל המכונות קורת כל 10 דקות לערך. כך שהרשת אורזת את כל העסקאות שקרו בפרק זמן של עשר דקות ליחידה הנקראת "בלוק".
היסטוריית העסקאות, היא בלוקים האורזים בתוכם עסקאות, הנכתבים כל 10 דקות, ומכאן השם, שרשרת בלוקים או הבלוקצ'יין (Blockchain).
לכל בלוק יש מספר מייצג, כך שלבלוק הראשון ניתנה הספרה 1 וכן הלאה, כפי שניתן לראות בדיאגרמה:
היכולת עצמה, הכרוכה בכתיבת בלוק העסקאות, היא מוגבלת ומתאפשרת לסוג מסויים של משתתפים ברשת הביטקוין.
יכולת זו היא אחת מהמאפיינים החושבים ביותר של רשת הביטקוין לקיים את עצמו כמערכת כסף הדומה לזהב, וכך מאפשרת לו להתקיים כמערכת כסף "טובה".
המשתתפים ברשת, אשר מנסים לכתוב את הבלוק לרשת הביטקוין נקראים "כורים".
בחלון הזמן בין כתיבת הבלוקים, הכורים מתחרים אחד עם השני, על פתרון בעיה מתמטית.
בעיה מתמטית זו, היא דרך של הרשת לגרום לכורים לנצל כח מחשוב, הכרוך בהוצאת אנרגיית חשמל.
כך רק מי שהוכיח שהוציא אנרגיה, יכול לכתוב עסקאות ברשת, ולא יכולה להווצר פריצה טכנית, בה אפשר "להמציא עסקאות" או מטבעות חדשים.
הכורה שזוכה בפתרון הבעיה המתמטית, הוא גם זה שיכתוב את העסקאות לבלוק החדש שבסופו של דבר יועתק לכל המחשבים המריצים את תוכנת הביטקוין.
הכורים אשר כותבים את העסקאות ברשת, מתוגמלים על העבודה שביצעו, בביטקוין חדשים.
כך הרשת מנפיקה מטבעות כתמורה למי שהוציא אנרגיה על מנת לפתור את הבעיה המתמטית.
וזו הדרך בה הרשת מנפיקה מטבעות, בצורה פיירית לאלו שהוציאו אנרגיה, כפי שקורה בזהב.
העלות היקרה הכרוכה בהוצאת אנרגיה וכתיבת בלוק, יוצרת תמריצים אשר גורמים לפורצים פוטנציאלים, להיות חלק מהרשת, במקום לנסות לרמות את הרשת, מכיוון שלרמות את הרשת יהיה תהליך יקר יותר מאשר לתרום לרשת בדרך המקובלת.
כך נראית מכונת כריית ביטקוין היום. מכונת הכרייה היא מחשב ככלל כל המחשבים, אך הייחודיות היא הפעולה החישובית שמכונה זו יודעת לעשות, היא פעולת כריית הביטקוין בצורה היעילה ביותר.
כורי הביטקוין, יתמקמו בתנאים גאוגרפים, בהם יהיה להם יתרון תחתרותי של מחירי חשמל, יחד עדיפות רגולטורית.
היכולת עצמה, הכרוכה בכתיבת בלוק העסקאות, היא מוגבלת ומתאפשרת לסוג מסויים של משתתפים ברשת הביטקוין.
יכולת זו היא אחת מהמאפיינים החושבים ביותר של רשת הביטקוין לקיים את עצמו כמערכת כסף הדומה לזהב, וכך מאפשרת לו להתקיים כמערכת כסף "טובה".
המשתתפים ברשת, אשר מנסים לכתוב את הבלוק לרשת הביטקוין נקראים "כורים".
בחלון הזמן בין כתיבת הבלוקים, הכורים מתחרים אחד עם השני, על פתרון בעיה מתמטית.
בעיה מתמטית זו, היא דרך של הרשת לגרום לכורים לנצל כח מחשוב, הכרוך בהוצאת אנרגיית חשמל.
כך רק מי שהוכיח שהוציא אנרגיה, יכול לכתוב עסקאות ברשת, ולא יכולה להווצר פריצה טכנית, בה אפשר "להמציא עסקאות" או מטבעות חדשים.
הכורה שזוכה בפתרון הבעיה המתמטית, הוא גם זה שיכתוב את העסקאות לבלוק החדש שבסופו של דבר יועתק לכל המחשבים המריצים את תוכנת הביטקוין.
הכורים אשר כותבים את העסקאות ברשת, מתוגמלים על העבודה שביצעו, בביטקוין חדשים.
כך הרשת מנפיקה מטבעות כתמורה למי שהוציא אנרגיה על מנת לפתור את הבעיה המתמטית.
וזו הדרך בה הרשת מנפיקה מטבעות, בצורה פיירית לאלו שהוציאו אנרגיה, כפי שקורה בזהב.
העלות היקרה הכרוכה בהוצאת אנרגיה וכתיבת בלוק, יוצרת תמריצים אשר גורמים לפורצים פוטנציאלים, להיות חלק מהרשת, במקום לנסות לרמות את הרשת, מכיוון שלרמות את הרשת יהיה תהליך יקר יותר מאשר לתרום לרשת בדרך המקובלת.
כך נראית מכונת כריית ביטקוין היום. מכונת הכרייה היא מחשב ככלל כל המחשבים, אך הייחודיות היא הפעולה החישובית שמכונה זו יודעת לעשות, היא פעולת כריית הביטקוין בצורה היעילה ביותר.
כורי הביטקוין, יתמקמו בתנאים גאוגרפים, בהם יהיה להם יתרון תחתרותי של מחירי חשמל, יחד עדיפות רגולטורית.
המנגנון המתגמל כורים בביטקוין חדשים, בנוי בצורה כזו שכל עשר דקות, הזוכה בכתיבת הבלוק יתוגמל בכמות חדשה של ביטקוין.
תחילה, כאשר הרשת התחילה את עבודתה ב3 בינואר, 2009, הרשת תגמלה את כורי הביטקוין הזוכים ב-50 מטבעות עבור כל בלוק.
הרשת תוכננה כך שבסופו של דבר יהיו 21,000,000 מטבעות בלבד.
אבל כדי להגיע לכמות הסופית של 21,000,000, נקבע כי כל 210,000 בלוקים, בזמן משוערך של 10 דקות לבלוק, מה שיוצא 4 שנים, הרשת תחתוך את כמות התגמול פר בלוק, בחצי.
אירוע חציית התגמול פר בלוק, נקרא "Halving".
אירוע החצייה הקורה כל 210,000 בלוקים, או בממוצע כל 4 שנים, אכן הוריד את כמות התגמול מ-50 ביטקוין, ל-25, 12.5, והיום, 6.25 ביטקוין חדשים כל 10 דקות, הניתנים לכורים בתמורה לעבודתם התורמת לתפעול הרשת.
מנגנון זה אכן יוביל לכך שבסופו של דבר יהיו רק 21,000,000 מטבעות.
ניתן לראות את לוח הזמנים, המתאר את כמות הביטקוין הקיימת ברגע נתון(הציר השמאלי) שיגיע למקסימום של 21 מיליון מטבעות,
ואת אחוז הביטקוין החדשים המונפקים (אחוז האינפלציה), השנתי של ביטקוין (בציר הימני) המונפקים כל השנה, שיגיע ל-0% בסופו של דבר, בדיאגרמה הבאה:
המנגנון המתגמל כורים בביטקוין חדשים, בנוי בצורה כזו שכל עשר דקות, הזוכה בכתיבת הבלוק יתוגמל בכמות חדשה של ביטקוין.
תחילה, כאשר הרשת התחילה את עבודתה ב3 בינואר, 2009, הרשת תגמלה את כורי הביטקוין הזוכים ב-50 מטבעות עבור כל בלוק.
הרשת תוכננה כך שבסופו של דבר יהיו 21,000,000 מטבעות בלבד.
אבל כדי להגיע לכמות הסופית של 21,000,000, נקבע כי כל 210,000 בלוקים, בזמן משוערך של 10 דקות לבלוק, מה שיוצא 4 שנים, הרשת תחתוך את כמות התגמול פר בלוק, בחצי.
אירוע חציית התגמול פר בלוק, נקרא "Halving".
אירוע החצייה הקורה כל 210,000 בלוקים, או בממוצע כל 4 שנים, אכן הוריד את כמות התגמול מ-50 ביטקוין, ל-25, 12.5, והיום, 6.25 ביטקוין חדשים כל 10 דקות, הניתנים לכורים בתמורה לעבודתם התורמת לתפעול הרשת.
מנגנון זה אכן יוביל לכך שבסופו של דבר יהיו רק 21,000,000 מטבעות.
ניתן לראות את לוח הזמנים, המתאר את כמות הביטקוין הקיימת ברגע נתון(הציר השמאלי) שיגיע למקסימום של 21 מיליון מטבעות,
ואת אחוז הביטקוין החדשים המונפקים (אחוז האינפלציה), השנתי של ביטקוין (בציר הימני) המונפקים כל השנה, שיגיע ל-0% בסופו של דבר, בדיאגרמה הבאה:
מסקנות הפרטים הטכניים של ביטקוין
כאשר טכנולוגיה חדשה מתגלה, קיימות ספקות רבות לגבי טיב הטכנולוגיה והאם היא באמת מסוגלת לבצע את מה שהיא מבטיחה.
אך עם הזמן, טכנולוגיה חדשה מוכיחה את עצמה ואת היעילות שלה מבלי שהמשתמשים בה מבינים אותה עד הסוף לפרטים.
לדוגמא, רוב בעלי הרכב לא מבינים איך ההמצאה עובדת מתחת למכסה המנוע, כך גם בתעופה המסחרית ובחשמל המפעיל את מוצריי היום יום שאנחנו משתמשים בהם, כמו מדיח כלים ומכונת כביסה.
זה די ברור שסטושי רצה לייצר מערכת כסף הדומה למנגנון הקורה בזהב, בו על מנת להשיג זהב, יש צורך בהוצאה כלכלית.
כדי להשיג זהב, צריך להקים מכרה זהב, באזור גיאוגרפי בו יתכן ויש זהב מתחת לאדמה. אל המכרה יש צורך להביא כלי חפירה יקרים המונעים על סולר, יש צורך בכמות גדולה של אנשים, ויש צורך בהוצאת אנרגיה, זמן ומשאבים על מנת להשיג זהב, וזאת אם בכלל יצליחו למצוא זהב בסופו של דבר.
התהליך היקר הכרוך במציאת זהב, נותן לזהב את הערך שלו בשוק, בצורה כזו שמחיר הזהב בשוק מנחה את הכורים בשאלה, האם כדאי לנסות וליישם את האופרציה של הוצאת הזהב מהאדמה.
אם להוציא את הזהב יקר יותר ממכירת הזהב בשוק, זהו תהליך לא כדאי מבחינה כלכלית.
כמות הזהב בשוק נשארת מאוזנת, כפי שראינו בדיאגרמות קודמות, ולא נוצרת אינפלציה של זהב בשוק כפי שקורה בסחורות אחרות, וכפי שקורה במערכת הפיננסית המודרנית.
כדי ליישם את הרעיון ברשת הביטקוין, סטושי בנה את המערכת בצורה כזו שעל מנת להשיג מטבעות, יש צורך בקניית מחשבים, אשר יריצו את התוכנה של רשת הביטקוין.
כל מה שהתוכנה עושה, היא לעשות חישובים מתמטיים מורכבים, על מנת להוציא אנרגיה, כדי להגיע לפתרון של חידה מתמטית.
פתרון החידה המתמטית היא הוכחה לרשת, שאכן התבצעה שימוש באנרגיה, וכך מי שעושה זאת מתוגמל בביטקוין.
התהליך היקר ב"מציאת ביטקוין", הוא דומה לזהב בכך שלא ניתן להשיג זהב מבלי לייצר הוצאה כלכלית, מה שנותן לזהב ערך בשוק.
זהב כמערכת טבעית, וביטקוין כמערכת מלכותית שונים ממערכת הכסף המודרנית כפי שהסברנו בחיבור ובחיבורים קודמים.
על מנת לייצר כסף חדש במערכת הפיננסית הנוכחית, אין צורך בהוצאת אנרגיה. כסף חדש נוצר בשתי דרכים עיקריות.
אחת היא כאשר משתתף בשוק לוקח הלוואה ממערכת הבנקאות הנוכחית, המתקיימת כמערכת "בנקאות ברזרבה חלקית", בה הבנק מלווה יותר כסף מאשר יש לו כרזרבה.
דרך שניה היא כאשר הבנק המרכזי מנפיק כסף חדש, על מנת לקנות נכסים פיננסיים, בזמן משבר כלכלי, הנוצר מעודף הלוואות בשוק אשר גרמו למחזור הכלכלי, בו השוק עולה מועדף הכסף החדש הנוצר בתהליך ה"בנקאות ברזרבה חלקית", ולאחר מכן קורס כאשר הממשלה מגדילה את עלות ההלוואות בכך שהם מעלים את הריבית על מנת לבלום את העליה המוגברת במחירים, כפי שהסברנו בחיבורים קודמים.
במערכת הפיננסית הנוכחית, קיים הבדל בין המשתתפים היכולים לקבל את הכסף החדש לאלו הלא יכולים, בכך שהמשתתף הקרוב ביותר למערכת הכסף, נהנה מקרבה שכזו, ללא עלות הכרוכה בסיכון.
לעומת מערכות הכסף זהב וביטקוין, בהן יש צורך בעלות כלכלית על מנת להשיג את הכסף החדש.
העלות הכרוכה ב"מציאת ביטקוין" הדומה לקניית ביטקוין, כריית זהב וקניית זהב, הופכת את המערכת לפיירית, ולא מיטיבה עם אף משתתף בשוק.
אך קיים הבדל הגורם לביטקוין להיות עילאי גם אל מול זהב, בכך שביטקוין מוגבל לכמות סופית של מטבעות.
המשמעות של מוגבלות סופית היא שבנקודת זמן מסוימת, תהליך הכרייה לא יתוגמל יותר במטבעות חדשים.
כמות הביטקוין הסופית מוגדרת להיות 21,000,000 מטבעות בלבד, כאשר היום כבר הונפקו קרוב ל-93% מכמות המטבעות הסופית או, 19,499,143.75 מטבעות, בזמן שאני כותב את פסקה זו, בבלוק מספר 809,865.
ואם לזכור משהו מההגדרות הטכניות של ביטקוין הוא שכמות הביטקוין הסופית היא מוגדרת מראש והיא בלתי ניתנת לשינוי.
היא בלתי ניתנת לשינוי בגלל אופי ניהול רשת הביטקוין, בו חייבת להתקיים הסכמה רחבה של המשתמשים בביטקוין על מנת לשנות אותו.
הרשת עברה מבחנים רבים עם הזמן, וניתן להיכנס לפרטים של מבחנים אילו בספר הנקרא "המלחמה על גודל הבלוק" או "the blocksize war".
ספר המפרט לפרטים איך לאורך השנים היו מספר נסיונות רב לשנות את הפרטים הטכניים של ביטקוין, על מנת להשיג רווח אישי אך ללא הצלחה.
נלמד כי תמיד המילה האחרונה היתה של מחזיקי הביטקוין, שפשוט הצביעו עם הכסף שלהם.
בספר מתואר, איך קבוצות של אנשים, פעם אחר פעם ניסו לבצע שינויים ברשת, אך כאשר נוצרת חוסר הסכמה, הרשת מתפצלת לשתיים, וכתוצאה מכך נולד מטבע חדש עם המאפיינים הטכניים החדשים, כך שהמטבע החדש מתחרה עם רשת הביטקוין המקורית.
בסופו של דבר אנשים מצביעים עם הכסף שלהם במובן שהם בוחרים האם להחזיק את מטבע הביטקוין המקורי עם החוקים המקוריים או את המטבע החדש.
עם הזמן השוק עושה את שלו, ופעם אחר פעם המטבעות החדשים הפסידו את כל ערכם אל מול מטבע הביטקוין המקורי.
זהו נרטיב אשר חוזר על עצמו לגבי השאלה הנפוצה "ביטקוין מול מטבעות אחרים", או "אם מישהו ייצר מטבע חדש, יותר טוב מביטקוין?"
מקורות:
הספר - The Blocksize war
אך עם הזמן, טכנולוגיה חדשה מוכיחה את עצמה ואת היעילות שלה מבלי שהמשתמשים בה מבינים אותה עד הסוף לפרטים.
לדוגמא, רוב בעלי הרכב לא מבינים איך ההמצאה עובדת מתחת למכסה המנוע, כך גם בתעופה המסחרית ובחשמל המפעיל את מוצריי היום יום שאנחנו משתמשים בהם, כמו מדיח כלים ומכונת כביסה.
זה די ברור שסטושי רצה לייצר מערכת כסף הדומה למנגנון הקורה בזהב, בו על מנת להשיג זהב, יש צורך בהוצאה כלכלית.
כדי להשיג זהב, צריך להקים מכרה זהב, באזור גיאוגרפי בו יתכן ויש זהב מתחת לאדמה. אל המכרה יש צורך להביא כלי חפירה יקרים המונעים על סולר, יש צורך בכמות גדולה של אנשים, ויש צורך בהוצאת אנרגיה, זמן ומשאבים על מנת להשיג זהב, וזאת אם בכלל יצליחו למצוא זהב בסופו של דבר.
התהליך היקר הכרוך במציאת זהב, נותן לזהב את הערך שלו בשוק, בצורה כזו שמחיר הזהב בשוק מנחה את הכורים בשאלה, האם כדאי לנסות וליישם את האופרציה של הוצאת הזהב מהאדמה.
אם להוציא את הזהב יקר יותר ממכירת הזהב בשוק, זהו תהליך לא כדאי מבחינה כלכלית.
כמות הזהב בשוק נשארת מאוזנת, כפי שראינו בדיאגרמות קודמות, ולא נוצרת אינפלציה של זהב בשוק כפי שקורה בסחורות אחרות, וכפי שקורה במערכת הפיננסית המודרנית.
כדי ליישם את הרעיון ברשת הביטקוין, סטושי בנה את המערכת בצורה כזו שעל מנת להשיג מטבעות, יש צורך בקניית מחשבים, אשר יריצו את התוכנה של רשת הביטקוין.
כל מה שהתוכנה עושה, היא לעשות חישובים מתמטיים מורכבים, על מנת להוציא אנרגיה, כדי להגיע לפתרון של חידה מתמטית.
פתרון החידה המתמטית היא הוכחה לרשת, שאכן התבצעה שימוש באנרגיה, וכך מי שעושה זאת מתוגמל בביטקוין.
התהליך היקר ב"מציאת ביטקוין", הוא דומה לזהב בכך שלא ניתן להשיג זהב מבלי לייצר הוצאה כלכלית, מה שנותן לזהב ערך בשוק.
זהב כמערכת טבעית, וביטקוין כמערכת מלכותית שונים ממערכת הכסף המודרנית כפי שהסברנו בחיבור ובחיבורים קודמים.
על מנת לייצר כסף חדש במערכת הפיננסית הנוכחית, אין צורך בהוצאת אנרגיה. כסף חדש נוצר בשתי דרכים עיקריות.
אחת היא כאשר משתתף בשוק לוקח הלוואה ממערכת הבנקאות הנוכחית, המתקיימת כמערכת "בנקאות ברזרבה חלקית", בה הבנק מלווה יותר כסף מאשר יש לו כרזרבה.
דרך שניה היא כאשר הבנק המרכזי מנפיק כסף חדש, על מנת לקנות נכסים פיננסיים, בזמן משבר כלכלי, הנוצר מעודף הלוואות בשוק אשר גרמו למחזור הכלכלי, בו השוק עולה מועדף הכסף החדש הנוצר בתהליך ה"בנקאות ברזרבה חלקית", ולאחר מכן קורס כאשר הממשלה מגדילה את עלות ההלוואות בכך שהם מעלים את הריבית על מנת לבלום את העליה המוגברת במחירים, כפי שהסברנו בחיבורים קודמים.
במערכת הפיננסית הנוכחית, קיים הבדל בין המשתתפים היכולים לקבל את הכסף החדש לאלו הלא יכולים, בכך שהמשתתף הקרוב ביותר למערכת הכסף, נהנה מקרבה שכזו, ללא עלות הכרוכה בסיכון.
לעומת מערכות הכסף זהב וביטקוין, בהן יש צורך בעלות כלכלית על מנת להשיג את הכסף החדש.
העלות הכרוכה ב"מציאת ביטקוין" הדומה לקניית ביטקוין, כריית זהב וקניית זהב, הופכת את המערכת לפיירית, ולא מיטיבה עם אף משתתף בשוק.
אך קיים הבדל הגורם לביטקוין להיות עילאי גם אל מול זהב, בכך שביטקוין מוגבל לכמות סופית של מטבעות.
המשמעות של מוגבלות סופית היא שבנקודת זמן מסוימת, תהליך הכרייה לא יתוגמל יותר במטבעות חדשים.
כמות הביטקוין הסופית מוגדרת להיות 21,000,000 מטבעות בלבד, כאשר היום כבר הונפקו קרוב ל-93% מכמות המטבעות הסופית או, 19,499,143.75 מטבעות, בזמן שאני כותב את פסקה זו, בבלוק מספר 809,865.
ואם לזכור משהו מההגדרות הטכניות של ביטקוין הוא שכמות הביטקוין הסופית היא מוגדרת מראש והיא בלתי ניתנת לשינוי.
היא בלתי ניתנת לשינוי בגלל אופי ניהול רשת הביטקוין, בו חייבת להתקיים הסכמה רחבה של המשתמשים בביטקוין על מנת לשנות אותו.
הרשת עברה מבחנים רבים עם הזמן, וניתן להיכנס לפרטים של מבחנים אילו בספר הנקרא "המלחמה על גודל הבלוק" או "the blocksize war".
ספר המפרט לפרטים איך לאורך השנים היו מספר נסיונות רב לשנות את הפרטים הטכניים של ביטקוין, על מנת להשיג רווח אישי אך ללא הצלחה.
נלמד כי תמיד המילה האחרונה היתה של מחזיקי הביטקוין, שפשוט הצביעו עם הכסף שלהם.
בספר מתואר, איך קבוצות של אנשים, פעם אחר פעם ניסו לבצע שינויים ברשת, אך כאשר נוצרת חוסר הסכמה, הרשת מתפצלת לשתיים, וכתוצאה מכך נולד מטבע חדש עם המאפיינים הטכניים החדשים, כך שהמטבע החדש מתחרה עם רשת הביטקוין המקורית.
בסופו של דבר אנשים מצביעים עם הכסף שלהם במובן שהם בוחרים האם להחזיק את מטבע הביטקוין המקורי עם החוקים המקוריים או את המטבע החדש.
עם הזמן השוק עושה את שלו, ופעם אחר פעם המטבעות החדשים הפסידו את כל ערכם אל מול מטבע הביטקוין המקורי.
זהו נרטיב אשר חוזר על עצמו לגבי השאלה הנפוצה "ביטקוין מול מטבעות אחרים", או "אם מישהו ייצר מטבע חדש, יותר טוב מביטקוין?"
מקורות:
הספר - The Blocksize war
ביטקוין ככסף המשמר ערך
קיימת תובנה הטוענת כי משאבים הולכים ואוזלים מכדור הארץ ככל שאוכלוסיית העולם גדלה וצורכת יותר משאבים מבעבר.
אך הכמות המוחלטת של כל חומר גולמי בכדור הארץ היא גדולה מדי עבורינו כדי למדוד או להבין.
נתונים מראים שככל שאנחנו מקצים יותר משאבים וחופרים עמוק יותר, אנחנו ממשיכים למצוא יותר מלאים מכל המשאבים שאנחנו מחפשים.
בספר "The Ultimate Resource"', הסופר והכלכלן ג'וליאן סימון, מסביר איך המשאב היחידי המוגבל שלנו הוא "זמן אנושי", או הזמן שלנו של בני האדם.
למעשה הוא טוען שהמונח "משאב", הוא נכון רק לזמן אנושי.
לכל אדם יש זמן מוגבל בעולם, וכחברה, המגבלה האמיתית שלנו היא הזמן שאנחנו מקצים על מנת לייצר מוצרים ושירותים, כך שהעלות היחידה היא האלטרנטיבה שיכולנו לייצר אם היינו מקצים לה זמן אנושי.
בכל ההיסטוריה האנושית, אף פעם לא אזל שום משאב גולמי שאנחנו משתמשים בו, אלא להפך, כל משאב גולמי שנמדוד, עולה היום זול הרבה יותר מבעבר, וכך גם קצב כריית הכמות של כל משאב, גדל, ויחד עם זאת כמות הצריכה שלנו של כל משאב רק הולכת וגדלה.
נסתכל על נפט, משאב המהווה היום ככל הנראה את החשיבות הגדולה והחיונית ביותר שלנו בכלכלה העולמית, אשר קיימת לגביו היסטוריה סטטיסטית מהימנה.
ניתן לראות משנת 1980, איך הצריכה והכרייה של נפט הולכת ועולה שנה אחר שנה, ויחד עם זאת , הרזרבות הקיימות המוכחות, הולכות ועולות בקצב אפילו גדול יותר.
על פי "BP's statistical review", ייצור הנפט השנתי עלה ב-46% משנת 1980 ל-2015, כאשר הצריכה עלתה ב-55%.
מצד שני, רזרבות הנפט עלו ב-148% כמעט פי שלוש מהייצור והצריכה.
אך הכמות המוחלטת של כל חומר גולמי בכדור הארץ היא גדולה מדי עבורינו כדי למדוד או להבין.
נתונים מראים שככל שאנחנו מקצים יותר משאבים וחופרים עמוק יותר, אנחנו ממשיכים למצוא יותר מלאים מכל המשאבים שאנחנו מחפשים.
בספר "The Ultimate Resource"', הסופר והכלכלן ג'וליאן סימון, מסביר איך המשאב היחידי המוגבל שלנו הוא "זמן אנושי", או הזמן שלנו של בני האדם.
למעשה הוא טוען שהמונח "משאב", הוא נכון רק לזמן אנושי.
לכל אדם יש זמן מוגבל בעולם, וכחברה, המגבלה האמיתית שלנו היא הזמן שאנחנו מקצים על מנת לייצר מוצרים ושירותים, כך שהעלות היחידה היא האלטרנטיבה שיכולנו לייצר אם היינו מקצים לה זמן אנושי.
בכל ההיסטוריה האנושית, אף פעם לא אזל שום משאב גולמי שאנחנו משתמשים בו, אלא להפך, כל משאב גולמי שנמדוד, עולה היום זול הרבה יותר מבעבר, וכך גם קצב כריית הכמות של כל משאב, גדל, ויחד עם זאת כמות הצריכה שלנו של כל משאב רק הולכת וגדלה.
נסתכל על נפט, משאב המהווה היום ככל הנראה את החשיבות הגדולה והחיונית ביותר שלנו בכלכלה העולמית, אשר קיימת לגביו היסטוריה סטטיסטית מהימנה.
ניתן לראות משנת 1980, איך הצריכה והכרייה של נפט הולכת ועולה שנה אחר שנה, ויחד עם זאת , הרזרבות הקיימות המוכחות, הולכות ועולות בקצב אפילו גדול יותר.
על פי "BP's statistical review", ייצור הנפט השנתי עלה ב-46% משנת 1980 ל-2015, כאשר הצריכה עלתה ב-55%.
מצד שני, רזרבות הנפט עלו ב-148% כמעט פי שלוש מהייצור והצריכה.
ניתן למצוא את אותם ממצאים במתכות הנדירות.
לדוגמא מתכות שיותר קל למצוא, כמו ברזל ונחושת, הרבה יותר זולים מבעבר.
מתכות נדירות יותר כמו זהב וכסף, קשה יותר למצוא, אך חשוב לזכור שמה שמשפיע על כמות המתכות הזמינה למציאה, היא עלות ההזדמנות השונה בין המתכות, כך שקצב הכרייה כרוך ברווח הפוטנציאלי לאחר עלות הכרייה.
אין הוכחה טובה יותר מאשר המשאב הנדיר ביותר והקשה ביותר למציאה על כדור הארץ, זהב, אשר נכרה במשך אלפי שנים, ממשיך להכרות היום, עם כמות גדלה של זהב משנה לשנה, ככל שהטכנולוגיות למציאת זהב משתפרות.
אם כמות המשאב הנדיר ביותר בכדור הארץ עולה משנה לשנה, אין בזה היגיון לדון בכלל על מוגבלות מבחינת משאבים החיוניים להישרדות של כמות גדלה של בני אדם בכדור הארץ.
המוגבלות היחידה, כפי שג'וליאן ציין היא בזמן שבני האדם מחליטים להקצות על מנת לייצר דברים שונים.
קיימת התערבות מפורסמת בין הכלכלן ג'וליאן סימון, לבין פול ארליך, כותב הספר "פצצת אוכלוסין" אשר צפה שבשנות ה-80 יפרוץ רעב המוני בשל צמיחת האוכלוסייה וחוסר במשאבים.
סימון נתן לארליך לבחור איזה משאבים שהוא רוצה, והוא טען שהמחיר שלהם ירד עד התאריך המיועד, 10 שנים מזמן ההתערבות.
ארליך בחר בנחושת, כרום, ניקל, בדיל וטונגסטן.
כעבור 10 שנים ב-1990, המחיר של כל אחת מהמתכות הללו ירד, וכמות הייצור עלתה, אפילו בזמן שאוכלוסיית העולם צפתה בצמיחה הגדולה ביותר בהיסטוריה בעשור אחד, 800 מיליון אנשים.
זאת מכיוון שהמשאב האמיתי, הוא הזמן האנושי המוקצה להשגת המטרה.
הכלכלן מייקל קרמר טוען כי המניע לשגשוג בני האדם הוא לא חומרי גלם, אלא פתרונות טכנולוגיים לבעיות.
טכנולוגיה היא משאב "לא בלעדי", וגם היא משאב ה"חסר ביריבות", כך שהטכנולוגיה המומצאת היא ברת העתקה, כלומר אדם אחד ממציא והאחרים מעתיקים אותו כך שכולם זוכים להנות מההמצאה החדש, והיא משאב החסר ביריבות כך שכל המשתמש בטכנולוגיה, לא גורע מכל אחד אחר הרוצה להשתמש בטכנולוגיה.
ניקח לדוגמא את המצאת הגלגל. כל אחד הרוצה להנות מהמצאת הגלגל יכול לעשות זאת, וכל אחד שיעשה זאת לא יגרע מאחרים שישתמשו בטכנולוגיה.
קרמר מראה שככל שכמות בני האדם גדלה כך גם גדלה כמות השימוש במשאבים.
אם בני האדם אכן היו גורם הזולל משאבים בצורה שמסכנת את האנושות, היינו רואים כמות נמוכה יותר של משאבים לשימוש ולא גבוהה יותר.
רעיונות מתוחכמים לפתירת בעיות הם נדירים, ורק מיעוט קטן של אנשים מסוגל לייצר אותם.
מכך נובע שאוכלוסיות גדולות יותר ייצרו יותר רעיונות וטכנולוגיות מאוכלוסיות קטנות יותר, ומכך נובע שעדיף לגור בעולם עם אוכלוסייה גדולה יותר.
בגלל שבני האדם עצמם הם המשאב, כמות גדולה יותר של אנשים מניבה כמות גדולה יותר של טכנולוגיות חדשות ורעיונות העוזרים לתמוך באוכלוסייה הולכת וגדלה.
זו טעות לקרוא לחומרי גלם "משאבים", כיוון שחומרי גלם הם תוצר של עבודה אנושית, ומכך נובע שבני האדם הם המשאב, ותמיד קיימת היכולת להקצות יותר זמן אנושי כדי להשיג מטרות.
לבני האדם יש דילמה אינסופית, איך לנצל את הזמן שלנו, ואחרי שאנחנו מוצאים זמן ואנרגיה כדי להשיג מטרה, איך לשמר את הערך שצברנו אל העתיד?
כאשר הזמן של בני האדם הוא מוגבל, כל דבר אחר הוא למעשה אינסופי, ואנחנו יכולים לייצר יותר מכל דבר כאשר אנחנו מקדישים לו זמן אנושי.
כל אובייקט אשר נבחר אותו כדי לשמש אותנו למקור שמירה על ערך, הערך שלו יעלה, ובגלל שניתן לייצר יותר מהאובייקט הזה, אחרים ינסו לייצר אותו על מנת לקחת לעצמם את הערך הטמון באובייקט הזה.
בנקים מרכזיים, בכלכלות המודרניות, מונחים על ידי אותם רעיונות קנזיאנים, מעמידים פנים לגבי מלחמה באינפלציה, כאשר בפועל מורידים את ערך הכסף אשר הם ממונים עליו, בקצב איטי או בקצב מהיר.
לאחרונה, אזרחים מכל העולם, אמריקאים וכך גם ישראלים, הפכו את הבית שלהם לנכס איתו הם משמרים ערך.
כתוצאה מכך ההיצע של בתים בארצות הברית כל כך עלה עד כדי כך שמחירי הנדל"ן התרסקו במשבר של 2008.
בישראל ובכל מדינה אחרת בעולם, אנחנו אינינו חסינים מעליית מחירים בשל התרחבות של קרדיט, ולאחר מכן קריסתם בשל עודף של היצע בנדל"ן, יחד עם עלויות מימון גוברות של קרדיט, בתקופות בהן האינפלציה היא גבוה כמו היום בזמן שאני כותב.
זהב היה הנכס הטבעי הטוב ביותר לשמש כמקור לשימוש ערך, והוא הווה חלק משמעותי גדול מאוד בהתהוות ועיצוב של בני האדם ובדרך בה הם חיים את חייהם, עם טכנולוגיות המאפשרות רמת חיים גבוהה יותר משל קודמיהם ומאריכת חיים.
אך בשל מרכוז הזהב והשתלטות עליו על ידי הגורמים המרכזיים, הזהב חדל להיות אותו נכס המשמש כנכס המשמר ערך עבור ההמונים.
אלה יחד מבהירים את הקושי בלייצר טכנולוגיה אשר תשמש כנכס המשמר ערך אל עתיד, והם מדגישים את חשיבות ההישג של יצירת טכנולוגיה כמו ביטקוין.
בפעם הראשונה בהיסטוריה, לבני האדם יש נכס, שלא משנה כמה הערך שלו יעלה, וכמה הכלים של כריית הביטקוין ישתפרו, כמות הביטקוין תשאר מוגבלת ל-21 מיליון מטבעות בלבד.
אין דרך להגדיל את כמות ההיצע לעומת הביקוש.
הדרך היחידה לממש את הביקוש היא עליית הערך(המחיר) של ההיצע הקיים.
בגלל שמטבע אחד ניתן לחלוקה ל100 מיליון יחידות הנקראות סטושי, ביטקוין מסוגל לתמוך בכל עליית ערך של המטבע.
אלה יחד יוצרים סוג חדש של נכס המותאם באופן מדויק לשמש כנכס המשמר ערך.
בכל ההיסטוריה האנושית, תמיד היה נכס פיזי אשר שימש כנכס המשמר ערך, אך זוהי לא הנוכחות הפיזית אשר נתנה לנכס את תפקידו, אלא המוגבלות שלו בכמות והקושי להגדיל את ההיצע אל מול נכסים ואובייקטים אחרים בכלכלה.
ביטקוין, אשר אין לו נוכחות פיזית וקיים בצורה דיגיטלית ומהונדסת, יכול להשיג מוגבלות מוחלטת, מה שאף נכס פיזי לא יכל להשיג לפני.
ביטקוין מאפשר להעביר ערך כלכלי, מבלי להיות תלוי בעולם הפיזי ולשמר ערך אל העתיד.
ב-2022 יחס המלאי לזרימה של ביטקוין(כפי שהסברנו בתחילת החיבור), כבר עקף את זה של זהב, מה שאומר שקצב יצירת ביטקוין חדשים המצטרפים אל השוק הוא איטי יותר מזה של זהב.
יחס המלאי לזרימה מהווה את עליונות הנכס אל מול נכסים אחרים במה שקשור לשימור על ערך.
ב-2025, בערך שנה אחרי אירוע ה-"halving"(כפי שהסברנו את מנגנון הנפקת המטבעות), יחס המלאי לזרימה של ביטקוין יהיה גבוה יותר פי 2 מזה של זהב.
היצע הביטקוין ימשיך לרדת עד שב-2140 לא יהיה היצע חדש יותר של ביטקוין, מה שהופך את יחס המלאי לזרימה של ביטקוין לאינסופי, מה שאף סחורה או טובין לא השיגה אף פעם בעבר.
"הפוליסה המוניטרית הבלתי ניתנת לשינוי של ביטקוין, הופכת אותו לנכס המשמר ערך הטוב ביותר, הערך אשר מיוצר מהזמן האנושי המוגבל.
במילים אחרות, ביטקוין זו הדרך הזולה ביותר לקנות את העתיד מכיוון שביטקוין הוא הנכס היחיד שיכול להבטיח שלא ייוצר ממנו יותר ממה שהובטח, לא משנה כמה הערך שלו יעלה". ד"ר סייפאדין אמוס.
מקורות:
מייקל קרמר - Michael Kremer's Population Growth and Technological Change: One Million B.C to 1990
סיכום
כאשר אנחנו משתמשים בתבנית של האסכולה האוסטרית על מנת לבחון את ההיסטוריה, הרבה יותר קל לראות את הגורמים שהובילו לשינויים משמעותיים כמו מהפכות, שינויי שלטון, מלחמות, וכך גם שגשוג וצמיחה.
כסף, שהוא תופעה חברתית, הוא הגורם המקשר שעוזר לנו לשתף פעולה אחד עם השני מבלי הצורך להכיר אחד את השני ולתכנן יחד אופרציות גדולות ומשמעותיות.
כשמדובר בכסף, על פי ההיסטוריה, כל שצריך זה שהוא ישמור על ערכו אל העתיד בעזרת כך שיהיה מוגבל ולא יהיה ניתן להשיג אותו בקלות.
זהב שימש עבורנו כנכס מוגבל לאורך ההיסטוריה, ואפשר לנו לשגשג ולשתף פעולה מעבר לכל דימיון.
אך ההיסטוריה הוכיחה לנו שעוד ערכים הם חשובים על מנת למממש כסף טוב.
ההתקיימות הפיזית של זהב, היא זו שגרמה למכשול גדול בהצלחה שלו, כיוון שהיא דורשת מהנכס להשמר במקום בטוח, מה שגורם לו להתרכז בכמויות גדולות במקום גיאוגרפי אחד אצל משתתף אחד, וכך הוא מאבד את הערכים החשובים שלו, כאשר המשתתף השולט בו מנצל את מעמדו.
ביטקוין הוא המימוש הדיגיטלי לנכס עם ערכים דומים לאלו של זהב, ואף משופרים יותר בכך שביטקוין מוגדר מראש להיות מוגבל בכמות מוחלטת וסופית של מטבעות.
אם ביטקוין הוא אכן זהב דיגיטלי, עלות מטבע אחד תהיה בסביבות 600,000$ במידה וביטקוין יגיע לשווי הכלכלי של זהב בשוק היום.
ביטקוין קיים רק 14 שנים בזמן שאני כותב, וכבר היום גרף לו שווי שוק של מעל חצי טריליון דולר, עם צמיחת השווי לנכס הכי מהירה שראינו בהיסטוריה.
התנודתיות שלו יכולה לבלבל, אבל אם נשתמש בערכים שהצגנו בחיבור כדי לבחון את התקופות בהן הביטקוין מייצר עליות ערך גבוהות, נוכל לקבל מושג והיגיון לגבי אופי ההתנהגות שלו, וכך אולי להבין איך לייצר איתו אינטראקציה.
כפי שהסברנו, כמות הביטקוין החדשה המונפקת לכורים כתגמול על הוצאת אנרגיה על מנת לתפעל את רשת הביטקוין, נחתכת בחצי מידי ארבע שנים, מה שהופך אותו לנכס מוגבל יותר כל ארבע שנים.
אם נסתכל על מחיר הביטקוין, יחד עם אירוע החצייה, נוכל לראות שיתכן כי עלות הביטקוין גדלה בתגובה לאירוע החצייה. ניתן לראות זאת בגרף הבא:
כסף, שהוא תופעה חברתית, הוא הגורם המקשר שעוזר לנו לשתף פעולה אחד עם השני מבלי הצורך להכיר אחד את השני ולתכנן יחד אופרציות גדולות ומשמעותיות.
כשמדובר בכסף, על פי ההיסטוריה, כל שצריך זה שהוא ישמור על ערכו אל העתיד בעזרת כך שיהיה מוגבל ולא יהיה ניתן להשיג אותו בקלות.
זהב שימש עבורנו כנכס מוגבל לאורך ההיסטוריה, ואפשר לנו לשגשג ולשתף פעולה מעבר לכל דימיון.
אך ההיסטוריה הוכיחה לנו שעוד ערכים הם חשובים על מנת למממש כסף טוב.
ההתקיימות הפיזית של זהב, היא זו שגרמה למכשול גדול בהצלחה שלו, כיוון שהיא דורשת מהנכס להשמר במקום בטוח, מה שגורם לו להתרכז בכמויות גדולות במקום גיאוגרפי אחד אצל משתתף אחד, וכך הוא מאבד את הערכים החשובים שלו, כאשר המשתתף השולט בו מנצל את מעמדו.
ביטקוין הוא המימוש הדיגיטלי לנכס עם ערכים דומים לאלו של זהב, ואף משופרים יותר בכך שביטקוין מוגדר מראש להיות מוגבל בכמות מוחלטת וסופית של מטבעות.
אם ביטקוין הוא אכן זהב דיגיטלי, עלות מטבע אחד תהיה בסביבות 600,000$ במידה וביטקוין יגיע לשווי הכלכלי של זהב בשוק היום.
ביטקוין קיים רק 14 שנים בזמן שאני כותב, וכבר היום גרף לו שווי שוק של מעל חצי טריליון דולר, עם צמיחת השווי לנכס הכי מהירה שראינו בהיסטוריה.
התנודתיות שלו יכולה לבלבל, אבל אם נשתמש בערכים שהצגנו בחיבור כדי לבחון את התקופות בהן הביטקוין מייצר עליות ערך גבוהות, נוכל לקבל מושג והיגיון לגבי אופי ההתנהגות שלו, וכך אולי להבין איך לייצר איתו אינטראקציה.
כפי שהסברנו, כמות הביטקוין החדשה המונפקת לכורים כתגמול על הוצאת אנרגיה על מנת לתפעל את רשת הביטקוין, נחתכת בחצי מידי ארבע שנים, מה שהופך אותו לנכס מוגבל יותר כל ארבע שנים.
אם נסתכל על מחיר הביטקוין, יחד עם אירוע החצייה, נוכל לראות שיתכן כי עלות הביטקוין גדלה בתגובה לאירוע החצייה. ניתן לראות זאת בגרף הבא:
מקור: bitbo.io
יתכן כי עלות הביטקוין עולה כתגובה לאירוע החצייה, מכיוון שאירוע החצייה גורם באופן מיידי לשינוי ביחסי ההיצע וביקוש של המטבע.
ברגע החצייה ההיצע נחתך בחצי, ונראה כי הביקוש ממשיך לעלות. התנהגות זו לא קיימת בשום נכס שאנחנו מכירים היום ובטח אין לנו הבטחה לגבי שום נכס שהוא יהיה מוגבל סופית לנצח.
ניתן לראות כי הגרף מוצג עם עלייה לוגריתמית בציר ה-y בקפיצות של פי 10.
זו הדרך היחידה לראות את גרף המחיר של ביטקוין, מכיוון שהסתכלות בגרף ליניארי, כפי שבדרך כלל משומש כדי לראות התנהגות מחירים של נכסים פיננסיים, לא מתאימה לביטקוין, והיא משמיטה את ההיסטוריה של התקופה שלפני אירוע החצייה האחרון.
המחשה של גרף המחיר של ביטקוין בייצוגיות ליניארית(בצבע אפור), בה לא ניתן לראות את ההתנהגות הנובעת מאירועי החצייה, אל מול ייצוגיות לוגריתמית(בצבע כתום), הממחישה את אירועי החציה:
יתכן כי הביטקוין עולה אקספוננציאלית(במכפלות של עשרות), וניתן לראות זאת רק בגרף לוגריתמי מכיוון שההיצע יורד פי 2 כל ארבע שנים, ירידה בכמות המטבעות בצורה אקספוננציאלית כלפי מטה(2*2*2*2…וכו).
יתכן כי הביטקוין הוא ניסוי להוכחת הרעיונות של האסכולה האוסטרית.
לעומת הכלכלה המקובלת והמלומדת באקדמיה, קרל מנגר טען כי כסף הוא תופעה המתקוממת באופן טבעי בשוק, בכך שאנשים תחילה מנסים לאגור ערך צבור שכבר עבדו בשבילו, בנכס מסויים, ורק לאחר שהוא צובר תאוצה, ערך רב, וקבלה רחבה בשוק, הוא הופך לכסף המשמש כאמצעי חליפין וכאמצעי מדידה למחירים.
בהזדמנות זו אגיד תודה רבה שהגעתם עד לכאן, מקווה שתהנו מביטקוין, כפי שאני ורבים נהנים ממנו היום.
כדי להבין איך לשלב את ביטקוין, וכל מה שלמדנו בחיבורים הקודמים, להשקעה פרקטית בתקופה זו שהיא בין מחזורי חוב ארוכים, ניתן לעבור לחיבור האחרון "השקעה בין מחזורים".
